ברוכים חלק מן הבאים

יום שלישי בפולין. בבוקר אנחנו נוסעים לגבול. לא כל אחד יכול להגיע לשם, מתברר, אבל אנחנו מלווים בפעילים מאחד מארגוני הסיוע ההומניטרי והשערים נפתחים בפנינו. הקליטה מתבצעת במעין מרכז מסחרי ענק שהוסב לתחנת מעבר. יש שם חנויות זארה וM&H שנותרו במקום מזמנים אחרים, בימים אלה המרכז מלא באנשים שלא באו לקנות ולמכור במיטות מתקפלות, בשמיכות ובכרים. הוא מלא בהרים של ארגזי ציוד. גם אנחנו מגיעים עם ארגזים של ידידינו מן העמותה המנצלים כל רכב שנוסע לגבול כדי להעביר ציוד. אלתור הוא שם המשחק. באולמות השונים ישנים פליטים ובעלי החיים שהביאו אתם. חלקם מסתובבים בין אולמות שבהם משחקים ילדים בצעצועים שנתרמו, בין חדרי אוכל ובין תחנות של קולטים ממדינות שונות המציעות לפליטים להגיע אליהן. "בפינלנד תקבלו חינוך חינך, ביטוח בריאות חינם וסיוע," מכריז שלט אחד. לא קל לבחור. פינלנד? לא קר שם? בין האולמות מסתובבים חיילים מנומרי מדים ושוטרים. הם שומרים על הסדר. הסדר נשמר להפליא. שקט במרכז. הקליטה נעשית במיומנות וברוח טובה. אין צורך בצעקות. אלף ואחת הטרגדיות שכל פליט סוחב אתו נותרות ללא ביטוי. זה לא הזמן לאבל. המצוקה אינה אינדיווידואלית. היא נחלת הכול. אחר כך אולי יהיה זמן לבטא, לצעוק, לבכות. עכשיו צריך להחניק דמעות, למצוא מחסה, זמני או קבוע. עמיתים פולנים מעריכים כי כמחצית מן הבאים ממשיכים תוך זמן קצר הלאה. הם עולים על אוטובוסים ורכבות לארצות אחרות. בפולין, הם מעריכים יישארו כעשרה אחוז.

יש משהו מעורר השתאות ברוחב הלב ובמיומנות שבה הפולנים קולטים את הבאים. נהג המיניבוס שלנו מארח חמישה אוקראינים בביתו. בתחילה אירח ארבעה. אחר כך אמר לאישתו, "יש לנו עוד מיטה". היא הסכימה לארח עוד פליט. מעבר להכנסת האורחים הזאת, עומדים רגשות מורכבים. לא הכול זוכים לה. פולין היא מדינה לאומנית, פטריוטית מאד, המנוהלת על ידי ממשלה לאומנית. במשברי הפליטים בעיראק, באפגניסטן ובסוריה הפולנים הגיפו את הדלתות. למה עכשיו פתחו אותן? במקצת משום שמדובר באחים מעבר לגבול, אחים שהם כמונו—כלומר לבנים, נוצרים, סלבים. במקצת משום שהפולנים יודעים שרוב מבקשי המחסה לא מתכונים "לאיים על צביונה הפולני" של ארצם. הם אורחים ללילה. בעיקר כנראה משום שהם קורבנות הרוסים. הרוסים הם האויב הגדול בפולין, הם האיום הקיומי, הם הכובש והמדכא. אויביהם הם ידידינו.

משהו מן המורכבות הזאת התברר לנו בהמשך היום, בדרכנו מערבה אל פוזנן, שאליה מגיעים לא מעט פליטים ושיש בה מרכז חשוב לחקר ההגירה, אנחנו עוצרים בקרקוב לפגישה עם אלוף פולין בשייט קיאקים ופעיל חברתי מפורסם, דריוש פופילה. פופילה מספר לנו על העמותה שהוא פעיל בה השוכרת מלונות ומספקת ציוד לפליטים, אבל מהר מאד הוא עובד לספר על הפרוייקט האחר שלו—"אנשים, לא מספרים", שבמסגרתו הוא מוצא בתי קברות יהודים בפריפריה הפולנית ומשקם אותם. חשוב לו, הוא אומר לא להסתפק בלוח המזכיר את קיומה של קהילה יהודית שנרצחה. הוא מבקש לשחזר אבני מצבה שעליהם שמות ושמות משפחה, להזכיר ליושבי הכפרים והעיירות, שיהודים חיו שם, שהיו להם שמות. אנחנו תוהים איך מגיבים המקומיים על היוזמות האלה. "הם חוששים", הוא אומר. הוא צריך להתגבר על לא מעט התנגדות. "ממה הם חוששים?" אני תוהה. הם חוששים שהיהודים יחזרו ויבקשו את רכושם. בחלק מן המקומות הללו לא מדובר בבודדים. היו עיירות שהיהודים היו בהן מיעוט משמעותי. לפעמים היו הרוב. "אני אומר להם שאין מקום לחשש. ברוב המקרים כמעט ולא היו שורדים. הם לא יחזרו. אני מתבייש שאני צריך לומר להם זאת. מוטב היה לומר שאם יחזרו בני אדם ויתבעו את רכושם יש להשיבו להם, אבל אני מבין שהחששות גדולים מידי". "אחרי כל כך הרבה שנים בלי יהודים?" אני שואל. "כן," הוא אומר, "הדעות הקדומות והחששות לא נלמדים בבית הספר, שם כמעט לא מדברים על השואה. הם עוברים במשפחה". במשפחות אין בחינות, אבל את הבחינה בדפוסי חשיבה ראשוניים כולם עוברים. גם זאת פולין. אנחנו נפרדים ממנו וממשיכים בדרך הארוכה לפוזנן.