לזכור ולשכוח

כשהגיע לגיל הפנסיה, קנה אבי מחברת חומה, 40 דף ("שורה אחת"), של דפרון, והתיישב לכתוב את ספור חייו לפני המבול ובמהלכו. כל חייו, כתב, היה עסוק בהישרדות. זו הייתה משימה שבלעה את כל כוחותיו: להישאר בחיים, לפרנס, לא למות, לתת לילדיו חיים טובים מן החיים שהיו לו. "הידיים", הוא כותב, "היו מלאות". אבל תמיד, בזווית העין ראה אותה מחכה לו, דוממת, מלאה עד להתפקע, מזוודה–מזוודת הזיכרון. עכשיו כשזקן, השתחררו ידיו ושוב אין הוא יכול להתחמק מן המזוודה. הוא הרים אותה אפוא ומאז הוא נושא אותה אתו. אלא שמשקלה הולך ומכריע אותו. הוא כותב כדי להעביר אלי חלק מן המשקל.

אבי לא נזקק לכל המחברת; בערך 29 עמודים הספיקו לו כדי לתאר משפחה ועבר ושפה ומקום ותחושת שייכות–עולם מלא שחרב. תיאור החורבן נעשה תמיד בקיצור נמרץ. הנה מה שהיה—בית, משפחה, בית כנסת, טקסי יומיום, אחים, אחיות, דודים, דודות, בני דוד, חברים. שום דבר לא נותר מזה. לימים נזכרתי בשירו המצמרר של רבי שלמה אבן גבירול, "ובכן היה לאין". שורה אחר שורה מתאר המשורר את בית המקדש בהיגדים הנפתחים במילה לא—לא ארמון ולא בירה, לא גזית ולא דירה—כל אלה נמחקו ואינם עוד, "ובכן היה לאין מחמד כל עין".

כמעט הכול שבור בזיכרון של אבי: תמונות מקוטעות שאינן מתחברות לרצף, משפטים שנאמרו ושהקשרם מת. הדיווח ענייני: "על הבמה בתל אביב עולה בחור אחד ומספר איך בנוכחותו הגרמנים קבעו שאחי יהודי ועל המקום רצחו אותו. זאת עדות חיה. ככה נודע לי על חיסול השארית האחרונה ממשפחתי." הרבה, אולי הרוב, לא נאמר. את מה שנכתב במחברת כבר שמעתי; מה שלא שמעתי לא נכתב גם הפעם: "אינני רוצה להעמיס עליכם את כל הנורא שעברתי." רק לקראת הסוף התפרצות פתאומית של רגש: "נזכרתי בכל המשפחה שלי ואני שואל: איך אפשר לחיות בלי משפחה, בלי עבר. פעם גם אני הייתי ילד קטן ואמא שלי פינקה אותי והתענינה בי. קשה להיות לא שייך." המילים "אמא" ו"לא שייך" מודגשות בקו. מעת לעת הוא מזכיר שאין לו ולוּ תמונה אחת של אימו ושפניה הולכים ומיטשטשים בזיכרונו. "באין רואה אותך רעי", כותב המשורר נתן אלתרמן, "פניך מתחילים לגווע, לבלי הציל, לבלי עצור, שלוחי סנטר כדוב הקוטב הם גוועים."

אבי מת השנה. אני חושב עליו לא מעט. אני חושב עליו הרבה בימים האלה. יום השואה היה בעבורו יום זיכרון לעברו שחרב. מתי בדיוק נרצחו בני משפחתו לא ידע. יום השואה, יום שנקבע על ידי רשויות המדינה בהקשר למרד גטו ורשה שבו לא השתתפו בני משפחתו, שימש לו כיום שנה אישי. רוב שנותיו לא התעניין בטקסים הרשמיים. הצפירה והנאומים לא ריגשו אותו. עבורו זה היה יום שבו שבה ונפתחה המזוודה ובה שרידי הזיכרון, שאותם ספק אצר למשמרת ספק סגר על מנעול ובריח לבל יחנקו אותו. הייתי מתקשר אליו בערב ושואל לשלומו. הוא היה משיב כמעט תמיד בסיפור איזה פרט שצץ פתאום בזיכרונו, עוד משהו שהצליח להציל מים השיכחה המאיים לבלוע את המתים. "אמא שלי," סיפר, "הייתה לוקחת אותי לבית הקברות לקברה של אחותי שמתה בילדותה. פתאום נזכרתי בזה". אבל המאבק בשיכחה היה חסר תוחלת. בחלוף השנים זכר אבי פחות ופחות את החיים לפני המבול. שמתי לב שהוא חוזר על הנוסחאות שבהן השתמש במחברת. הסיפור הרשמי החליף את הרשמים שהולידו אותו.

יום השואה הזה הוא מן האחרונים שבהם יש בינינו ניצולים היכולים לספר את הסיפור הלא רשמי, הסיפור הקטוע, מלא הסתירות והמבולבל שמנסה להקפיא את הזיכרון. השורדים המעטים, גברים ונשים זקנים מאד, הולכים ונעלמים. אחריהם תישאר הגרסה הרשמית. כלומר להלכה יישארו גם הקלטות והסרטות של עדויות, אבל מעטים יקשיבו להם ויצפו בהן וממילא תהיינה הצפייה וההקשבה במסך שונות מן הצפייה וההקשבה לאדם חי. אני למדתי על מה שבבית הספר כינו "השואה" ובבית "המלחמה" מדפדוף באלבומים. "מי זה? זה דוד חיים. איפה הוא? הוא נרצח בביאליסטוק. מי זאת? זאת דודה יהודית. איפה היא? היא נרצחה בטרבלינקה." וכך זה נמשך ונמשך ונמשך. היה משהו אינטימי בתהליך הלימוד הזה. השואה הייתה אצלי יש מצטבר. ככל שהמשכתי לדפדף באלבום, בוהה כילד בתמונות בשחור לבן, התברר לי גודל האסון. "ובכן היה לאין מחמד כל עין."

זאת לא הייתה השואה הישראלית שהובילה לתקומה הישראלית ולא ההולוקאוסט האמריקני, שילוב של קורבן לאל וקטסטרופה. זאת הייתה, "שואה שלנו", כמו שם הרומן הגדול של אמיר גוטפרוינד. לא ידעתי למנות את חמש הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה או את קווי המתאר של הפתרון הסופי כפי שהותוו בוועידת וונזה. לא ידעתי בכלל שהיה פתרון סופי. בעצם אפילו על אושוויץ לא ידעתי. רוב יהדות פולין נרצחה במחנות אחרים ובנסיבות אחרות.

החוויה הזאת הולכת ונעלמת. לא רק פני סבתא שלי נעלמים—אבא שלי לא הצליח לתת לי אפילו תיאור כללי שלה. היה לה שיער חום; זה מה שנשאר—הכול נעלם. ימי השואה, טקסי הזיכרון הם רגעים של חזרה טקסית על נרטיב מוסכם, כמו סיפור חורבן בית המקדש. אנחנו מציינים את יום החורבן של שני בתי המקדש בתשעה באב. אבל בספר מלכים התאריך בו נחרב בית המקדש הראשון הוא ז' באב, בירמיהו י' באב. מי שקבע את ט' באב היו חכמים שביקשו להתאבל על שני בתי המקדש באותו יום. רובנו לא מתעניינים בפרטים. במקורות נעלמים אנשים כמו סבתא שלי ואין בהם אלא חכמים מחד גיסא ומצביאי בבל ורומא מאידך. במקורות יש לקחים לאומיים. בית המקדש הראשון חרב לא בגלל טעויות פוליטיות הרות אסון של הנהגת יהודה, אלא בגלל הפרת הברית עם אלוהי ישראל. בית המקדש השני חרב לא בגלל קנאות דתית, אלא בגלל "שינאת חינם".

ככל שעובר הזמן נעשית השואה—כלומר מיליוני הכאבים, החורבנים, האסונות, רגעי השכול והאבל, החרטה והאשמה (אבא שלי לא הפסיק לחוש ברגשי אשמה על ששרד לבדו מכל השבט שאליו השתייך)—סיפור אחיד, שיש לו התחלה אמצע וסוף. ובעיקר זהו סיפור שיש לו לקחים. כמו כל אירוע התובע לעצמו מקום בנרטיב הלאומי, מתגלעות מחלוקות סביב השאלה מהו הלקח הנכון. האם הלקח הנכון הוא שאסור לבני העם היהודי להיות חלשים פן יישלחו למחנות ההשמדה. לעולם לא עוד! לעולם לא גלות וגלותיות! או אולי הלקח הוא שמוטלת עלינו חובה מוסרית להיות כעם הוכחה לכך שאפשר להיות שונים בתכלית הן מן הרוצחים והן מן העומדים מן הצד? הנה פשע נגד האנושות מתחולל באוקראינה ואנחנו עומדים בחיבוק ידיים מן הצד וחוששים לצביון הלאומי שלנו. במה אנחנו שונים מאלה שהגיפו אז את הדלתות בפני היהודים הנסים על נפשם?

כל צד בטוח שהלקח שלו הוא הלקח הנכון כל צד משמיע את טענותיו בשם השואה ושואב ממנה את כוחו המוסרי. כל צד משתמש בה לא רק כדי לאשש את תפיסת עולמו אלא גם כדי להוקיע את המתנגדים לה כמהרסים ומחריבים, כמחללי איזה זיכרון מקודש שכל פרשנות "לא נכונה" שלו היא "זילות".

בתוך הרעש וההמולה של המרת הזיכרון האישי בנרטיב הקולקטיבי, הולכים פניהם של המתים ונעלמים. המתים הם טיעון. המתים הם צו מוסרי. המתים הם צידוק והצדקה. פניהם, "שלוחי סנטר כדוב הקוטב" גוועים. רגע לפני שייתמו לגווע אני רוצה להזכיר אותם בשמם. הנה אפוא רשימה חלקית של אלה שדמם זורם בעורקיי: יהודה צבי קליינברג והדס קליינברג, משה מרדכי קליינברג ורבקה רחל קליינברג, אסתר קליינברג ויוספה קליינברג וחיים יוסל קליינברג. אני עדיין זוכר אתכם.

6 תגובות

  1. הכתבה שלך עוררה בי התרגשות גדולה.
    גם אני כמוך הייתי חשופה לזוועות. הורי דיברו ושיתפו אותי בחסר ובאובדן.
    אמא שלי היתה עדה מטעם משטרת ישראל במשפטם של וינדיש וורנר פושעי גטו לידה.היא גם כתבה יומן.
    תמונות נשארו בדרך נס : כשהרוסים נכנסו לפולין הם היגלו לסיביר את כל בעלי בתי החרושת (רק גברים) שני הסבים שלי לקחו איתם רק תמונות. הם ניצלו והשתחררו לאחר 6 שנים.
    כיום התמונות נמצאות אצלי וכך זכיתי "להכיר" את בני משפחתי שניספו כולל שתי הסבתות שלי.
    גם על בני הדור השני להמשיך ולספר.
    ,

    Liked by 1 person

  2. לאביעד שלום. קראתי את דבריך וחשתי שאתה כותב על אבי ועל אמי, עלי ועל מקומנו בעולם שנוצר אחרי המלחמה. גם לי אין שום זכר. רק תמונה מטושטשת של סבתי, גלויה ששלחה מורשה ב1940 לשאול על אבי שברח לרוסיה. וזהו. אפילו לא תיאורים בעל פה. כבר מזמן אני חש שעכשיו תורי לשמר את מה שאני זוכר: מלים, הערות, בכי. לשמחתי ילדי מגלים עניין בתולדות המשפחה, ועל כן זו חובה כפולה ומכופלת. השאלה היא איך צוברים תעצומות נפש לגשת למלאכה הזו.

    Liked by 1 person

להגיב על Aviad Kleinberg אביעד קליינברג לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s