כשאתם חושבים על נזק אקולוגי סביר להניח שעוברים לכם בראש מפעלים פטרוכימיים עם ארובות ענק הפולטות עשן לשמיים ולא טי-שירטים ומכנסי שרוואל מכותנה "אורגנית". עכשיו קצת נתונים: ייצור טי-שירט אחת וזוג מכנסי כותנה—מרגע זריעת הכותנה ועד המוצר המוגמר—צורך כ20,000 ליטר מים. בסך הכול תעשיית האופנה משתמשת מידי שנה בכ90 מיליארד ליטרים מעוקבים של מים –וזה בעולם שבו כ2.7 מיליארד אנשים סובלים ממחסור במים. ומה שמדהים הוא שחלק עצום ממה שמיוצר במחיר כה גבוה (ולא הזכרתי שייצור הבגדים אחראי ישירות גם על 10% מפליטת הפחמן בעולם), למעלה מ80%, נזרק בסופו של דבר לפח. אף אחד לא רוצה ללבוש בגדים שיצאו מן האופנה וההוצאה מן האופנה של בגדים שמישים לחלוטין מתרחשת בזמננו בקצב מהיר ביותר.
זה לא הכול. סביר להניח שחומרי הגלם הגיעו מרחוק ושתהליכי הטוויה והצביעה לא התרחשו במרחק הליכה מבתיכם. הכותנה שאתם לובשים צמחה כנראה בהודו או בברזיל או באוזבקיסטן ועובדה במרכזים תעשייתיים בארצות אחרות. צריך להעביר מוצרים ממקום למקום בשלבי הייצור השונים של הבגד ואז אל הצרכנים המפוזרים בארבע כנפותיו של הכפר הגלובלי. קוראים לזה שרשרת ההספקה הגלובלית. השרשרת הזאת אחראית על כ90% מן הזיהום הסביבתי בעולם. כל זה מתרחש לא פעם רחוק מן העין—בלב ים או באוויר או ברכבות משא ובמשאיות שאתם רואים חולפות על פניכם בדרך לאן שהוא. הפגיעה של שרשרת האספקה הגלובלית אינה ממוקדת באזור אחד. היא אכן "גלובלית". יש לה אפקט מצטבר ומתמשך המשפיע על המערכת האקולוגית העולמית כולה. אנחנו חווים את תוצאותיה כמעט בלי להיות מודעים לקיומה.
למה אני מספר לכם את זה? אני לא מומחה לאקולוגיה. את רוב הנתונים הללו שמעתי בכנס של תכנית המ"א ב"לוגיסטיקה ושרשרת האספקה הגלובלית" במרכז האקדמי רופין. אבל המידע, המפתיע-הזה מבחינתי, התחבר לשאלה שאנחנו כקהילה וכמוסד להשכלה גבוהה, מתחבטים בה. איך עלינו לחשוב על המוצרים המובאים אל פתחינו—לא רק על חולצות ומכנסי שרוואל, אלא גם על רעיונות ותפיסות עולם שאנחנו עוטים על עצמנו מבלי לחשוב. מתחת להרגלי הצריכה שלנו נחבאות תמיד שאלות ערכיות: כמה זה עולה? מי משלם את המחיר? מהן תופעות הלוואי? האם אפשר גם אחרת?
משהו שכנע אותנו שחובה להחליף בגדים (ומוצרים אחרים) בלי קשר לשאלת שמישותם של המוצרים המושלכים לפח. המשהו הזה הוא שרשרת האספקה הגלובלית של הרעיונות והרעיונות הם מערכת ההפעלה הנפשית שלנו. רעיונות אינם נוצרים מעצמם. יש להם שומרי הסף—אדוני הרשתות החברתיות, בעלי תחנות הטלוויזיה והרדיו והמוציאים לאור של עיתונים. כל אלה הם שומרי הסף של שרשרת האספקה הגלובלית של תפיסות עולם.
השרשרת הזאת יוצרת זיהום סביבתי. כשאני אומר "זיהום השיח" אתם חושבים מיד על "המפעלים הפטרו-כימיים" של השיח, כלומר על השיח הפוליטי הנוכחי שיש בו אלימות מילולית ופייק ניוז כדרך חיים. מה שאינכם חושבים עליו הוא תעשיית האופנה—המערכת המורכבת הקובעת מה "מעניין" ומה "לא", מה "חופר" ומה "מגניב", מה ראוי לקריאה ולצפייה ומה לא. לכאורה מדובר בטי-שירטים ובשרוואלים, אבל המחיר האקולוגי שהמערכת הזאת גובה הוא עצום. דלדולו של השיח הציבורי אינו נעשה בשירותה של אג'נדה פוליטית במוצהר. אדרבה, הוא מתיימר להיות א-פוליטי במובהק. לכאורה הוא פשוט מגיב לקוצר הרוח של הצרכנים. הללו, כך נאמר לנו, משתעממים אם אין מציעים להם גירויים מידי שלוש דקות. הגירויים הללו חייבים להיות עזים ומעוררי רגשות. לא בכדי הרשתות נותנות עדיפות לטקסטים קיצוניים. טקסטים קיצוניים מייצרים "טרפיק". איזה טרפיק? לא חשוב. ההכנסות העיקריות נוצרות בתהליך ההעברה.
האם זה בלתי נמנע? חלק מן המהלך של אדוני שרשרת האספקה הוא לגרום לכם לחשוב שזה בלתי נמנע. אבל הקביעה המקובלת בדבר יכולת הקליטה וההעדפות של קהל הצרכנים אינה אבחון מדעי. היא נבואה המגשימה את עצמה. בני אדם הצליחו להתקיים מאות שנים ללא חילופי אופנה מהירים, כשם שידעו בעבר לצרוך בצורה מבוקרת. הבזבוז כדרך חיים הוא תוצר של דפוסי ייצור מסויימים שנועדו להגדיל רווחים. גם אין זה נכון שבני אדם אינם יכולים לצרוך אלא את המירע ובכמויות מוגבלות. אנשי לונדון במאה ה17 צפו שעות (ובעמידה) במיטב, במחזותיו של שייקספיר. פועלים קראו עיתונים והתווכחו על פוליטיקה ועל אידיאולוגיה. דלדולו של
השיח הציבורי אינו טבעי. הוא תוצר של אג'נדות פוליטיות וכלכליות חוצות לאומים (ולא פעם חוצות את קווי ההפרדה הישנים בין "ימין" ל"שמאל"). השיח המדולדל מייצר צרכנים כפייתיים והרואים בסדר הקיים משהו "טבעי". תוצרי השיח הזה מבטאים את עצמם בטוקבקים אלימים בעודם ספונים בביתם. את העולם הם משאירים לניהולם של מנהיגים פופוליסטים שמציעים להם רגשות בתמורה לפסיביות, שירת מקהלה בתמורה לוויתור על בדיקת החשבון.
הבלוג של אביעד קליינברג 