הרפורמה בבחינות הבגרות שאושרה עתה ביטלה את בחינות הבגרות בהיסטוריה לטובת עבודת חקר בינתחומית בכיתה י"ב. נמחקה לעד ההתכוננות לשאלות על הפשיזם האיטלקי, על צרפת ואנגליה בין מלחמות העולם, על הצהרת כורש ועל מרד בר כוכבא. ההיסטוריון המקצועי (אני למשל) אמור היה להזדעק, להודיע שלא יעלה על הדעת, להסביר מדוע כל ויתור כזה הוא אסון. ההיסטוריה על פי גישה זו היא רשימת מכולת של נושאים שלא יעלה על הדעת שלא לסמן וי על כל אחד מהם. השאלה, מה בעצם לומדים (להבדיל ממשננים—כי לימוד ושינון הם שני עניינים שונים בתכלית) מסמני הוי ובשביל מה, לוּטה בערפל סמיך של אינרציה (כך עשו אבותינו). העניין הוא שבניגוד לדימוי המקובל, ההיסטוריון המקצועי אינו אספן של עובדות מתות, אלא שואל שאלות מקצועי. הוא נזכר בלימודי הלשון שלו בבית הספר התיכון, איך למד באי חשק את עקרונות הניקוד העברי. לעסנו אז בצייתנות מידע על נחי ל"א (אתם מוזמנים לבדוק מה זה), הקאנו אותו בבחינת הבגרות ומחקנו אותו מיד מזיכרוננו, כשם שמחקנו את קונגרס וינה, את וועד ארבע הארצות ואת ועידת קטוביץ (תבדקו בויקיפדיה). למה למדנו לנקד? למה לא למדנו לכתוב (התלמיד הישראלי מגיח משתים עשרה שנות לימוד ללא יכולת בסיסית לעשות שימוש אפקטיבי בשפת אימו)? למה חשוב היה לשנן את רשימת הכביסה ההיסטורית? לא שאלנו. אף אחד לא בירר מה באמת נשאר לנו בראש מחומר הלימוד. עשינו וי. זה הספיק.
למה צריך ללמוד היסטוריה בבתי הספר? התשובה לשאלה הזאת פחות מובנת מאליה משנדמה לכם. לימוד ההיסטוריה בבתי הספר הוא חידוש של המאות ה18 וה19. ההיסטוריה נכנסה לתוכנית הלימודים בבתי הספר לא כמתודה להבנת המציאות אלא כחלק ממהלך שנועד לטפח פטריוטיות וזהות לאומית ודתית. ההיסטוריה הייתה מעין קו"ח של האומה וכמו קו"ח בדרך כלל, הייתה לכותבים נטייה להדגיש את היתרונות ולהבליע את החסרונות. בבתי הספר נעלמו ההיבטים הספקנים והציניים שליוו לא פעם את כתיבת ההיסטוריה למבוגרים. היא הייתה לסיפור מוסר שיש בו אבות מייסדים חכמים וחפים מאינטרסים, אם גם לא תמיד חסינים ממזל ביש, נבלים מרושעים הזוממים להזיק מבחוץ ומבפנים, ורוח לאומית שהביאה ניצחונות בעבר ותביא להצלחות בעתיד. בשיעורי ההיסטוריה חונך הדור הנוכחי להיות ראוי לעבר ולאמץ את תפיסת עולמם של אלה שסיפרו למענו את סיפור העבר.
כאשר שואלים ישראלים, למה חשוב ללמד היסטוריה בבית הספר, יגידו רובם ששיעורי ההיסטוריה נועדו לתת לתלמיד תמונה כללית על מוקדם ומאוחר בעבר להצדיק את ישיבתנו בארץ. מעטים יאמרו שההיסטוריה מלמדת לחשוב. ההיסטוריה, דומה, מלמדת לזכור. זה לא מה שהיסטוריון היה אומר. איש המקצוע יאמר שההיסטוריה מלמדת אותנו איך תהליכים והחלטות בתחומים שונים משפיעים על המערכת החברתית תרבותית שבה בני אדם חיים ומציעה כלים לניתוח ההווה ולקבלת החלטות שיעצבו את פני העתיד. תוך שימוש במקרי מבחן מן העבר, היא מלמדת איך לתפוס מורכבות. היא מלמדת איך המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה (ואפשרה את מתן הזכויות לנשים), איך התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה ואיך המצאת הטלפון החכם אפשרה הינדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר. היא מלמדת איך חברה נמנעת מלתת קול למגזרים מסוימים כדי לוודא שמערכת הערכים השלטת לא תתערער. היא מלמדת איך, ובאיזה מחיר, שוחים נגד הזרם.
מעט מכל אלה בא לידי ביטוי בלימוד המקצוע בבתי הספר. ההיסטוריון ההגון אינו מחוייב לנרטיב. אדרבא, לא פעם הוא זוכה בנקודות זכות על יכולתו לקרוא תיגר על נרטיבים מקובלים. המורה בבית הספר מצופה לחזק את עולם הערכים של הקבוצה. במילים אחרות, הוא עוסק בחינוך אידיאולוגי יותר משהוא עוסק בהיסטוריה. הנרטיב ההיסטורי בבתי הספר מושפע במידת מה ממה שקורה באקדמיה: חלק מן הרגישויות האקדמיות (למשל העיסוק בהיסטוריה של נשים ומיעוטים) מחלחל לכיתות; אבל הסיפור המארגן הפוליטי-ערכי נותר קדוש ואי אפשר להטיל בו ספק.
מהם עיקרי הסיפור הישראלי, כפי שמצופה מן המורים לספר אותו בשיעורי ההיסטוריה? זה הסיפור: עם ישראל הוא מהות קבועה (הטלת ספק ב"עמיות" היהודית היא בגדר טאבו). העם היהודי נתקל לאורך ההיסטוריה בניסיונות חיסול בלתי פוסקים. לעתים מדובר היה בחיסול אלים (שמד, טבח, פוגרומים) ולעתים בחיסול רוחני לא אלים (המרת דת, התבוללות, "התייוונות"). הנרטיב הקנוני הישראלי הוא נרטיב שההיסטוריון אייל נווה כינה "סיפור הקורבן המנצח". העם היהודי הוא תמיד קורבן. הוא גובר על הניסיונות לחסלו באמצעות דבקות בזהותו כנגד כל הסיכויים. האירועים המודגשים בסיפור אינם דו קיום (קהילות יהודיות חיו בשלום לצד קהילות לא יהודיות לאורך חלק ניכר מן ההיסטוריה), אלא קונפליקט. סיפורן של קהילות יהודיות שהפנימו בהצלחה חלק מערכי קהילת הרוב (יהדות אלכסנדריה ההלניסטית, יהדות ברה"מ, יהדות ארה"ב) מועבר לשוליים. במאה העשרים האלימות הגויית הסירה את המסווה מעל פניה והתפרצה בטירוף הרצחני של השואה. הקמת מדינת ישראל מוצגת כאלטרנטיבה היחידה להשמדה (במציאות כמובן הייתה הבחירה בארה"ב למשל בחירה בחיים ובשוויון מחוץ למדינת ישראל). הנרטיב הישראלי הוא סיפור של עם הנע "משואה לתקומה."
התקומה לא שינתה מהותית את יחס הגויים לעם היהודי. כמו בעבר, ישנם כוחות המבקשים לכלותנו. במובן העמוק, אנחנו מצויים תמיד באיום קיומי שהמענה היחיד לנו (כך מעידה ההיסטוריה בגרסת בית הספר) הוא הכוח. הרגע האיקוני הישראלי הוא אפוא מטס צה"ל מעל אושוויץ—גלות אובדנית אל מול ישראליות כוחנית מנצחת. קיומנו הוא התרסה בפני אומות העולם. הלאומיות היא התרופה למחלת הגלות, מחלה המובילה בהכרח לכיליון. הכוחות הלאומיים-לאומנים (הימין הדתי או המסורתי) הם אפוא הערובה היחידה להמשך הקיום היהודי. ההתבדלות והכוח הם כלים חיוניים לקיום היהודי. המסקנות הללו לא תמיד נאמרות במפורש בכיתה הישראלית (מכל מקום בחינוך הממלכתי; בזרמים האחרים הן נאמרות במפורש), אבל הן נובעות מן הנרטיב החינוכי בבתי הספר.
הנרטיב הזה עונה לכאורה על הציפיה ממקצוע ההיסטוריה לספק לתלמידים "מק-פטריוטיות"—פטריוטיות אחידה ארוזה באריזה קומפקטית וקלה לעיכול. כמו כל מזון מהיר, גם זה עתיר בקלוריות ריקות ובסופו של דבר מזיק יותר משהוא מועיל. עם הפטריוטיות-לכאורה הזאת באה ראיית עולם צרה ומסתגרת. אם יש משהו שהיסטוריה רצינית מלמדת הרי זה שכדי לשגשג ולהצליח אין צורך בהסתגרות (לא פעם ההפך הוא הנכון) וכי בהתנהלות נכונה אויבים יכולים להיעשות בעלי ברית. היא מלמדת להבדיל בין זהירות מתבקשת לפרנויה. לימוד נכון של ההיסטוריה מעודד עשייה ואחריות במקום פרנויה ופסיביות. ההיסטוריה אינה סיפור מוסר. היא כלי אפקטיבי לניתוח המציאות ולקבלת החלטות מושכלת.
אי אפשר להפיק תועלת מן הכלים שמציע מקצוע ההיסטוריה על ידי שינון רשימת מלאי היסטורית. בעיני חובבי השיטה, ההיסטוריה היא כמו רשימת תמרורים. אם אתה יודע לזהות תמרור עצור (או שהרנסאנס בא אחרי ימי הביניים), דיינו. מי שרוצה לנהוג חייב להכיר את התמרורים. זה לא הופך אותו לנהג. אם חושבים שלימוד ההיסטוריה היא לא רק שינון רשימה, אלא כלי לחיים נדרש תהליך: תחילה לומדים את היסודות (בוא נקרא לזה "תיאוריה") אחר כך לומדים לאסוף מידע ולנתח (מבחן מעשי). התוכנית החדשה עושה את זה, לפחות במידת מה. בכיתות י' וי"א ילמדו את הסיפור (תמרורים). כשלומדים את הסיפור, צריך לזכור שאנחנו, בכל פינה של העולם, מושפעים עמוקות מתהליכים גלובליים; חשוב להכיר אותם. בכל פינה של העולם בני אדם מושפעים מתהליכים כלכליים, תרבותיים וטכנולוגיים לא פחות מאשר ממלחמות והסכמים מדיניים. בכיתה י"ב, לאחר הנחת היסודות, יבחרו בעיה היסטורית וייעשו שימוש בכלים מתחומי ידע שונים כדי להבין אותה (מבחן מעשי). זה לא יהפוך את התלמידים לנהגי מירוץ, אבל אולי זה ייתן להם כלי לחיים.
הבלוג של אביעד קליינברג 
1) במאמר החשוב הזה, אני רואה כי אתה מכניס דעות מוסריות ופוליטיות לתוך הוראת ההיסטוריה שלא תמיד מתאפשרת במדינה שלנו ובעולם כולו. וכמובן לא כל הדעות הן הדעות "הנכונות" – שלך ושלי.
2) אני מעתיקה מהמאמר שלך: "איש המקצוע יאמר שההיסטוריה מלמדת אותנו איך תהליכים והחלטות בתחומים שונים משפיעים על המערכת החברתית תרבותית שבה בני אדם חיים ומציעה כלים לניתוח ההווה ולקבלת החלטות שיעצבו את פני העתיד. תוך שימוש במקרי מבחן מן העבר, היא מלמדת איך לתפוס מורכבות. היא מלמדת איך המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה (ואפשרה את מתן הזכויות לנשים), איך התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה ואיך המצאת הטלפון החכם אפשרה הינדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר. היא מלמדת איך חברה נמנעת מלתת קול למגזרים מסוימים כדי לוודא שמערכת הערכים השלטת לא תתערער. היא מלמדת איך, ובאיזה מחיר, שוחים נגד הזרם".
2) אכן כך. אך כדי להבין תהליכים של קבלת החלטות – אתה עצמך כותב – צריך להשתמש במקרי בוחן מן העבר. כלומר, צריך לזהות אותם. צריך להישען על הטקסונומיה של בלום ללא קיצורי דרך (ידע, השוואה, יישום, אנליזה, סינתזה והערכה). לדוגמה, לעניין זה, יכולים גם להכיר את התנהלות המלכים של ישראל ויהודה ולראות לאן היא הובילה את העם, את המציאות ההיא. הנה משהו רלוונטי: "איש לאוהליך ישראל" (שמואל ב, כא)…
3) מכל מקום, אתה מודע לכך שכדי לנתח תהליכים צריך להכיר אותם. אך גם בניתוח התהליכים יש משמעות לדעות המוסריות והפוליטיות של המנתח ושל המוביל לניתוח. הלוא ראינו איך מורה שהעז לקרוא תיגר על הקונסנזוס, אדם ורטה, הועף מהמערכת בבושת פנים – ובידי מי? בידי תלמידה עילגת ובורה המשרתת את הביביזם והיא אף זכתה להכרה ולכבוד על שהייתה עירנית מספיק כדי להתריע על מי שמחבל בחוסן הלאומי. ואז גם הפגנות של הורים ומורים לא הועילו להשיבו. ועוד, מאלה שאינם מתלהמים, יש שיאמרו שהניתוח שלו הוא ניתוח שגוי המוביל למסקנות שגויות – בימין יש גם אנשים טובים.
4) על איזו הימנעות מלתת קול למגזרים מסוימים אתה מדבר? ברור שאני בדעתך – אך אחרים יגידו שכל החושבים כמוך הם אלה שמערערים את מערכת הערכים.
5) אכן נכון שחלק גדול מהעם היהודי חי מחוץ לישראל, ובכל זאת תן את הדעת לכך שבתקופת השואה כל הגבולות היו סגורים בפני פליטים שנסו על נפשם. בעיניי, הקמת מדינת ישראל הייתה חובה. האם היא אמורה לפתוח את דלתותיה לפני כל פושע ובלבד שהוא יהודי? וגם הבדיקה הזו – מי הוא יהודי – אינה שונה בהרבה מהבדיקות שנעשו בגרמניה בשנים ההן.
6) ברור כי המשך ההישענות על קטסטרופות קיימות ועתידיות משרתת מגמות פוליטיות של האוחז בהן. ועדיין יש שיאמרו שאלה הם באמת פני הדברים, וטוב שקם לנו מושיע שמאחר שהוא מושיע כה גדול, אחד בדורו, אין לבדוק בציציותיו…
7) ולבסוף, יש שיאמרו שטוב שניסינו למרוד באשור, בבבל, ביוון, ברומי, וכמה מעשה חנה ושבעת בניה הוא מעשה מכונן. והם גם ימשיכו בכך שטוב שפצחנו בכל המלחמות ובכל פעולות תגמול לאחר מלחמת השחרור, ושגם במלחמה ההיא פעלנו תמיד נכון וכך בכל שאר המלחמות, המבצעים והשמירה על היושבים בשטחים – הלא ידוע ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם"… לא כך?
7) לסיכום, מה שנכנס לרובליקת הידע בלבד ללא שום תוספות – גם הוא תלוי בדעות ובערכים של מחברי הכתובות, הספרים, היומנים והדוחות. ההיסטוריון נובר בכל מה שמונח לפניו ואמור לדלות מתוכו את האמת – אמת של מי? ועל בסיסה של איזו אמת צריך לבנות מערך של ניתוח, ביקורת והסקת מסקנות?
אהבתיאהבתי
תודה. נניח לרגע לדיון הפוליטי. ברור שאי אפשר ללמוד היסטוריה בלי להכיר את העבר. אני אומר את זה, חי את זה ומאמין בזה. ההיסטוריה, כידוע היא חקר העבר בתוך הקשריו (מה בא קודם, מה קרה במקביל). אשר לערכים, ברור שאין פרשנות ללא ערכים. אני הצבעתי על דלות הפרשנות הישראלית ועל נטייתה לדלל את העבר לצרכים פוליטיים. היסטוריה טובה מציעה מורכבות. היסטוריה רעה נעשית תעמולה.
אהבתיאהבתי
תרשה לדון בפסקה נוספת מהמאמר שלך. אני מעתיקה אותה על מנת להגיב אחת לאחת:
"השאלה, מה בעצם לומדים (להבדיל ממשננים—כי לימוד ושינון הם שני עניינים שונים בתכלית) מסמני הוי ובשביל מה, לוּטה בערפל סמיך של אינרציה (כך עשו אבותינו). העניין הוא שבניגוד לדימוי המקובל, ההיסטוריון המקצועי אינו אספן של עובדות מתות, אלא שואל שאלות מקצועי. הוא נזכר בלימודי הלשון שלו בבית הספר התיכון, איך למד באי חשק את עקרונות הניקוד העברי. לעסנו אז בצייתנות מידע על נחי ל"א (אתם מוזמנים לבדוק מה זה), הקאנו אותו בבחינת הבגרות ומחקנו אותו מיד מזיכרוננו, כשם שמחקנו את קונגרס וינה, את וועד ארבע הארצות ואת ועידת קטוביץ (תבדקו בויקיפדיה). למה למדנו לנקד? למה לא למדנו לכתוב (התלמיד הישראלי מגיח משתים עשרה שנות לימוד ללא יכולת בסיסית לעשות שימוש אפקטיבי בשפת אימו)? למה חשוב היה לשנן את רשימת הכביסה ההיסטורית? לא שאלנו. אף אחד לא בירר מה באמת נשאר לנו בראש מחומר הלימוד. עשינו וי. זה הספיק"
1) ברור שאין לשנן עובדות סתם. אבל אל תזלזל במושג שינון והוא איננו לוט בערפל. שינון הוא הווייה של רכישת שפה ובסיס לחשיבה. כל הורה יודע שילד קטן רוצה שיקראו לו שוב ושוב את אותו הסיפור. בתחילה הוא משלים את המילים ואחר כך הוא כבר מכיר את הסיפור בע"פ ובכל זאת מבקש שיקראו לו. מספרות ילדים טובה ובלתי מתחנפת הוא מעשיר את אוצר המילים שלו בדרך הטבעית ביותר מתוך "איה פלוטו" מאת לאה גולדברג: ([…] קרע את החבל, נבח `הב הב`!/ קפץ חיש מהר ונשא רגליו" – הנה לומד הפעוט מה זה "חיש מהר ונשא רגליו" בלי שיסבירו לו. "[…] מה שם היצור? כמדומני צפרדע" הוא לומד גם מה זה "כמדומני" ועוד ועוד… ביאליק אמר: ישברו את שיניהם ושיניהם תתחזקנה.
2) במשך השנים הורידו את חוויית השינון בטיעון המתחנף: "הילדים לא אוהבים לשנן…" הלוואי שתלמידנו, בדיוק כפי שאתה ואני עשינו, ישננו את השירות הגדולות של המקרא, את הפסוקים הקאנוניים – אלה הם צידה לחיים (כרם היה לידידי בקרן בן שמן"; "אתה האיש". קינת דוד – זה ואחרים הם יופי שאין שני לו. גם תלמיד באנגליה משנן פסוקים משייקספיר. ולוואי שכל תלמידי העולם ישננו פתגמים רומיים – כמה חכמה מצויה בהם. הוצאנו שם רע לשינון כשהוא עובדות יבשות – אבל אם נביא את היופי, את הקמאיות, את הנשגבות? ובבתי הספר לרפואה מה הם עושים? לא משננים את האנטומיה?
3) שיעורי הלשון בבית הספר – עלית על דבר חשוב, לדעתי. החל מכיתה ב או ג ובכל שנות היסודי משניאים את הדיסציפלינה המדעית הזו על התלמידים. לשם מה ללמד בנינים? זמנים? שורשים? נושא? נשוא? – מיותר לחלוטין. כשאין מבינים את המהות של הדברים האלה זה שינון חסר כל ערך. דווקא אז יש להעמיק ביכולת הקריאה הנכונה, הרהוטה (קריאה בניקוד כמובן) – ולקרוא כמה שיותר בלי ניתוחים. פשוט לקרוא ולהבין. יש להעמיק בהעשרת השפה, בלימוד אוצר מילים, בכתיבה. החל מכתיבה אישית וכלה בכתיבה רשמית, ביכולת לסכם, לטעון טיעון ולנמקו (הדגם הרטורי של אריסטו). אזי לא יצטרכו להורות את המקצוע הנוראי "הבנת הנקרא" ולבזבז שעות לימוד יקרות.
4) ובתיכון לא צריך ללמד לשון – אלא חלק מבלשנות. לעורר תמיהה, פליאה. איך זה שהאדם מדבר? מהי השפה הראשונה? מהי השפה החשובה ביותר? מהי לינגווה פרנקה – ומי היא כיום, ולמה? (הנה, לשון והיסטוריה מתלכדים). האם לכל השפות (גם שפת הידיים) יש עקרונות דומים? ובצד זה יש להורות את יסודות השפה השמית על בנות הדוד של השפה העברית ובראשה הערבית ששמרה על המבנה העתיק יותר: השורש, מבנה המשפט. לא צריכים לדעת מה זה נחי ל"א -שהרי ביסודי למדו לקרוא נכון ולבטא ממולא ומדוכא כראוי. ומי שירצה להעמיק – ואידך זיל גמור.
5) ואשר ללימוד הניקוד לשם יכולת לנקד? מיותר לגמרי. הרי הם כבר למדו לקרוא נכון כי על כך הקפידו ביסודי. ראוי אם כן ובכל זאת, להעריך את המצאת הניקוד על ידי החכמים שחיו כאן ובבל. הכתיב היה ללא ניקוד וללא אימות קריאה והיה ידוע רק למעטים. בכך הם הפכו אותו לנגיש לכו וגם הנציחו את לשון העבר.
6) לסיכום, אם נלמד דברים מתוך השתאות על חכמת המוח האנושי, על חכמת הדורות – גם לוח הכפל – שראוי שישננו אותו – נהפך לדבר פיוטי.
אהבתיאהבתי
על הרוב אנחנו מסכימים. שינון נחוץ לדברים רבים. גם פיזיקאי, רופא, מתמטיקאי וכימאי צריכים לשנן לא מעט. אבל אין לבלבל בין שינון של רשימות אירועים לבין הפיכת הגישה ההיסטורית לכלי להבנת תהליכים.
אהבתיאהבתי
שחיו כאן ובבבל; לנגיש לכולם
אהבתיאהבתי
לימוד בעל פה ושינון יש בהם תועלת מעשית והדוגמאות לכך רבות ולדוגמא משפטים בגיאומטריה. אנחנו מסכימים שידע בתחומים רבים שנרכש בשינון מאפשר קפיצת מדרגה להבנת תהליכים מכיון שבלעדיו אין כלום. השאלה הינה מה תכליתו.נניח והמטרה הינה לימוד ארועי בית שני(עליו ויתרו השנה לצערי) הרי שיש לדעת מה ומי קרה בהיבט הרחב כולל ניתוח מקורות ולמידת הקונטקס הגלובאלי וזה מאפשר לימוד חשיבתי ומעמיק.
על בחינות אפשר לותר אבל המערכת עדיין לא בנויה לזה ועד אז ימשיכו ילדי כיתה א' לשיר כולם יחד : קמץ אלף..א..(בקמץ)
הכתבה שלך מרתקת והצלחה בדרך החדשה בה בחרת.
אהבתיאהבתי
לגבי שינון עובדות: ילדים זקוקים למאגר עובדות לפני שהם יכולים לעשות עליהן מניפולציות. ככה ילדים לומדים בכל המקצועות, לא רק היסטוריה.
לגבי חינוך פטריוטי: לדעתי ברמת בית הספר, נכון וטוב שההיסטוריה היא כלי לחינוך לאומי.
לדעתי שינון ידע ובנית אומה אינן מלים גסות.
ברמת אוניברסיטה צריך לדבר על חשיבה ביקורתית, וככה סטודנטים אמורים ללמוד בכל המקצועות (אם כי לצערי גם באוניברסיטה זה לא תמיד קורה)
אהבתיאהבתי
צריך ללמוד עובדות. זה כל כך מובן מאליו שאין טעם להרחיב על זה
אהבתיאהבתי