נתניהו מתלוצץ עם מבקריו

הביקורת של תום שגב על הספר "צופן נתניהו" מאת מזל  מועלם נפתחת ברוב שגב. בפעם האחרונה שבה תום כתב ביקורת (ביקורתית) על ספרים שעסקו בנתניהו, הוא זכה לטלפון מן המנהיג היקר עצמו ("דרינג דרינג"). ראש הממשלה צלצל עוד בטרם הספיק שגב לצחצח שיניים. עד כדי כך. "הוא [המנהיג היקר] הודה לי במילים נרגשות, שיבח את עומק מבטי ואת רוחב הבנתי… [ראש הממשלה תהה איך הצליח שגב לפרסם מאמר אוהד כל כך על נתניהו בהארץ]. 'אדוני ראש הממשלה, עכשיו אתה מלכלך' [אמר שגב]. צחקנו והוא ניתק."

לכאורה אין שום קשר בין האנקדוטה הזאת לבין ספרה של  מועלם. כמו חובבי מצלמה רבים, שגב פשוט נדחף לפריים. אין בסיפור הזה שום מסר רלוונטי. הוא לא מלמד הרבה על נתניהו. הוא מלמד לא מעט על שגב. על פניו הסיפור נכתב באותה רוח ציניות מתנשאת משהו האופיינית לכתובתו של שגב. שגב צופה בנו מן המאדים, במבט ספקני ולכאורה אובייקטיבי. מאליו מובן שהמחמאות של נתניהו לא ממש חשובות לו. כל כך לא חשובות שהוא חש צורך לחלוק אותן איתנו ובעודו קורץ לספר לנו שמאמרים שלו (הוא כותב שייתכן שגם מועלם זכתה לטלפון כזה, אבל הוא לא נשמע משוכנע) זוכים לטלפון עם שחר מראש הממשלה, שהוא והמנהיג מתלוצצים זה עם זה. שהשיחה מסתיימת ברוח טובה באותה הבנה הדדית עמוקה של אנשים משכמם ומעלה.

ומה בתמורה? שאלה מורכבת שבתי משפט דנים בה. הנה הבוטום ליין: "ספרה [של מועלם] אינו נקי מספקולציות, חלקן מביכות למדי ומכיל אי אלה קטעי רכילות מיותרים, אך בסך הכל נתניהו מצטייר מהביוגרפיה הזאת, כפי שהונצח בדיוקן שעל הכריכה…[כ]מנהיג מודאג אך דרוך לפעולה…איש שסגולתו העיקרית היא גישתו המקצועית אל עבודתו כמדינאי ואל מטרותיו כפוליטיקאי, חדור בהכרה שאסור לו לנטוש את המצפן האידיאולוגי שלו. "

שימו לב לסגנון: שגב לא נותן למועלם ("עיתונאית ופרשנית פוליטית ותיקה") מחמאות. את אלה הוא שומר לנתניהו. הוא מקפיד כדרכו על טון חף מהתלהמות. הספקולציות של מועלם מביכות "למדי". יש בספר רכילות "מיותרת". אין בעצם שום חידה או צופן, קובע שגב. נתניהו הוא איש מקצוע ואידאליסט. המסקנה הזאת מזכירה את פרשנות הצילום של שגב. רואים בצילום את נתניהו מביט במצלמה בראש מוטה קלות. מה ששגב רואה לנגד עיניו זה "מנהיג מודאג אך דרוך לפעולה". רורשאך.

מה לא רואים? אה ממרומי הפסגות ("דרינג דרינג") לא רואים מניפולטור, פופוליסט, ציני וחסר מעצורים; לא רואים את המשפחה הקדושה, לא רואים את המינויים המופרכים, את ההפרה השיטתית של כללי  משחק, את השחיתות, את העיסקאות המלוכלכות, את ההיימנה למען הזיכוי. כל אלה רכילות כנראה. "נתניהו," מודה שגב, "עשה כמה שגיאות". מה הן? מנהרת הכותל והקמתם של מאגרי הטילים בעזה. זהו.

אל מול הפער בין איש המקצוע המסור לבין התביעה המוזרה להביא לסיום את שילטונו, עולה בשגב התהייה "שנשארת בספר זה ללא תשובה: מדוע ישראלים כה רבים אינם מסתפקים בכך שהם מצביעים בעד מישהו אחר, אלא מתייחסים לנתניהו בשנאה תהומית כה יוקדת?"

שאלה גדולה. אני מציע שתשימו לב לסגנון: לא מדוע ישראלים מתעבים את נתניהו או חוששים מפניו (הסיבה היא כל אותם דברים ששגב לא מייחס להם חשיבות; (דמוקרטיה למשל), אלא מדוע הם שונאים (!) אותו שנאה תהומית (!) כה יוקדת (!). הנה בהינף מקלדת הפכה הביקורת על פופוליסט מסוכן לפתולוגיה: "שינאה תהומית יוקדת". Is there a doctor in the house?

למה צריך כל כך הרבה רגש, תוהה שגב. אפשר הרי לדבר על זה ברוח טובה עם ראש הממשלה ("דרינג דרינג"). אפשר לומר לו בחיוך: "אדוני ראש הממשלה, עכשיו אתה מלכלך", לצחוק קצת ולנתק.

צחוק, חצי צחוק, הבעיה שלנו היא שאנחנו מנסים לנתק כבר חמש מערכות בחירות. אולי הפעם נצליח.