ויאגרה לאומית

הימין החדש מתהדר בבוז לכללים הישנים (אנחנו נעשה מה שבא לנו ולעזאזל העולם). זהו כוח המצוי ביותר ממפלגה אחת והוא קיים כפיתוי גם במפלגות שאינן ימין "קלאסי".

בעבר, הימין ביטא לא פעם התנהגות צינית אך פרגמטית (ריאל פוליטיק). השמאל, טענו הריאל פוליטיקאים, שוגה באשליות על צדק ואחווה והימין יודע שאין צדק ואין אחווה, יש רק כוח ואינטרסים, גאווה והשפלה. לימין הישראלי הייתה גם תקופה משיחיסטית. לכאורה ימות המשיח ממשמשים ובאים ועל כן כללי המשחק השמאלנים בטלים. התקופה הזאת תמה ככוח פוליטי עם ההתנתקות. ההתנתקות, והתמיכה הגורפת שזכתה לה, העידה שהעידן המשיחי צריך להידחות לעתיד.

מה שנותר זה בעיקר ימין של אצבע בעין, אצבע בעין לאיזה שמאל אמיתי או דמיוני. זהו ימין חף מאידיאות או מתוכניות. הוא מעין ביטוי פוליטי לגבריות חרדתית. השמאל נתפס כהתקפה רבתי על הגבריות המסורתית (כוח שרירותי, בוז לרגשות, בוז לאחר, הערצה של האלימות). העקרונות "הרגישים" ו"המכילים" של השמאל, התמיכה שלו באלה שהיו בעבר שק האיגרוף הגברי (מיעוטים, נשים, "סוטים") נראית לגברירי הימין כאקט של סירוס. אין זה מקרה שחלק אדיר מן האנרגיות המתקרבנות של הימין מוקדש לתלונות על הטשטוש המיני (להט"בים וטראנסים) ועל הכניעה לכאורה למיעוטים. הגבריות הלאומית-לאומנית זוקפת ראש בחזרה לערכים הישנים. ומה עם מי שלא משלנו? על הז..ן.

הגבריות המתחדשת מתבטאת אפוא קודם כל בדחיפת אצבע לעיני השמאלנים. במסעדה הזאת האצבע היא המנה הראשונה, השנייה והאחרונה. השאלות האחרות (איך חיים, ממה חיים, מה יהיה בעתיד) מתגמדות אל מול העונג הצרוף שבהשפלת המתנשאים,המסרסים, אוהבי ההומואים והערבים מהשמאל הדמיוני או האמיתי (שכן הגזמה בעמדות היריב וייחוס תפיסות מגחיכות היא לחם חוק).

הסימפטום העצוב ביותר של הימין החדש הזה (שאינו אופייני רק לישראל, אלא למערב כולו) הוא הבן-גביריזציה של החרדים. הדור הצעיר של החרדים תומך בבן גביר כי ההנהגה הזקנה שהציעה מודל קיום הרבה פחות מצ'ואיסטי, נעלמה והותירה אחריה עסקנים חסרי סמכות רוחנית. בהיעדר מוקד רוחני, נעשה הגוף מוקד המשיכה, לא סתם גוף, אלא הגוף האנטי גלותי, הדחלילי של הישראלי החדש. הגבריות החרדית היא ביטוי להתרוקנות הרוח במגזר, לישראליזציה שלו.

ומה שעצוב לא פחות הוא שהמודל הזה, של גבריות אלימה מן הסוג החדש (לא אלימות בשם המסורת, אלא במידה רבה כנגדה), רווח בחברה הערבית לא פחות מאשר ביהודית. המגזרים הישראלים הגיעו אפוא בצוותא ביחד למכנה משותף, למכנה המשותף הנמוך ביותר.

ומי שניצח על מלאכת ההתרוקנות מתוכן בישראל הוא אולי האליטיסטי במנהיגים שקמו לנו, בנימין נתניהו. כי בניגוד לחסידיו וממשיכים דרכו (בן גביר הוא בפירוש ממשיך דרכו) נתניהו יודע בדיוק מה הוא עושה. והוא ציני למען עצמו ולא למען הכלל.

בניגוד למה שמקובל לטעון אין כאן קונפליקט בין רקביבי ורקלאביבי. אל תתנו לדיון על טראנסים להטעות אתכם. לא על זה ויכוח, ואפילו לא על היחס לפלסטינים (השמאל הישראלי כבר מזמן לא מאמין בהסדר). הויכוח הוא על גבולות "הגבריות" (הגבריות כמשל לעקרון כל דאלים גבר), על עקרונות האמנה החברתית (למי שייכת רשות הרבים) ועל קווי המתאר של המשילות. משילות אינה מתן כוח מוחלט לשליט, אלא מערכת של כללי משחק ושל מנגנוני העברת שילטון. בלעדי הכללים הללו אין רשות רבים ראוייה לשמה. בלעדי הכללים הללו נחזור למקום שבו היינו לפני מאה שנים. מליונים רבים מתו כדי ליצור עולם טוב יותר,עולם שיש בו יותר שוויון וחופש מן העולם שבו נולדו. צאצאיהם עלולים לוותר עליו מבלי שתישפך גם טיפת דם אחת.