תתעוררו

השאלה היא, כמובן, מה עושים. שמשהו גדול קרה, משהו הדורש מעשה — את זה מבין כל מי שעיניו בראשו. אפשר להתווכח על כל סעיף של ה"רפורמות" שהממשלה מביאה אתה בכל תחום, אבל המהלך הכולל ברור. תוכניות הממשלה הנוכחית מערערות את עקרון השוויון וממירות אותו בכללים שייתפרו למידותיו של כל מגזר (כללים לחרדים, כללים לערבים כללים למתנחלים, כללים לתל אביבים). הן מחלישות את שומרי הסף ובכך מאפשרות לנבחרים לחגוג באין מפריע על חשבון הקופה הציבורית. מדובר בשינוי דרמטי במערכת ההפעלה של מדינת ישראל.

עת לעשות, אפוא. אבל כדי שאפשר יהיה לדון בשאלה מה לעשות, צריך להשתכנע שניתן בכלל לעשות. כי דומה שהתחושה הרווחת בין מאוכזבי הבחירות היא, ששתי האפשרויות היחידות שנותרו לנו הן להרים ידיים (ולהשיג דרכון זר) או לצאת לרחובות ולקוות שהיציאה הזאת תשנה לאלתר את המצב. בואו נתחיל מן האפשרות השנייה: בישראל נערכו בחירות כשרות והושגה בהן הכרעה. קשה להאמין שהפגנות, גם המוניות, יפילו לאלתר ממשלה שזה עתה זכתה באמון הציבור. ההפגנות ההמוניות נגד ההתנתקות לא עצרו את ההתנתקות ולא הפילו את הממשלה על אף שנוהלו על ידי מחנה מאורגן היטב ונחוש. זה מוביל אותנו לאפשרות הראשונה: להשתכנע שהדמוגרפיה, הגורל, ההיסטוריה וביבי מייצרים תמהיל בלתי הפיך. המאבק אבוד (מפסיקים לצפות בחדשות, מקווים לנס).

אבל האמנם המאבק אבוד? אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו, זה שתהליכים, לפחות בתחילת הדרך, הם לעתים רחוקות מאוד בלתי הפיכים. בואו נלך רחוק וגדול — נפילתה של האימפריה הרומית במערב במאה החמישית (אני נמנע במכוון מן ההשוואה הישראלית הסטנדרטית לגרמניה הנאצית). הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא, שיום אחד הגיעו הברברים מן המזרח ומוטטו את רומא. הברברים אכן הגיעו במאה הרביעית לחלק המזרחי של הקיסרות, והנחילו תבוסה מוחצת לצבא המזרח (קרב אדריאנופוליס בשנת 378). העניין הוא שלמערב היה די זמן להתכונן כראוי לאיום מן המזרח. בין שנת 378 ל–476, אז הודח הקיסר הרומי האחרון, חלפו כמעט מאה שנים שבהן היה אפשר לעשות מעשה. האימפריה במזרח, שספגה את המהלומה הראשונה, דווקא צלחה את המשבר ושרדה, בתור מה שאנחנו מכנים ביזנטיון, יותר מאלף שנים נוספות. המערב נפל לא בגלל כוח בלתי ניתן לעצירה. הוא נפל בגלל חיבוק ידיים, בגלל השלמה עם בלתי-נמנעותו של תרחיש שהיה לחלוטין נמנע.

חזרה לימינו. הסכנה שאנחנו נדרשים להתמודד אתה אינה אחרית הימים (לשמאל יש נטייה להכריז על סוף העולם אחת לשלוש־ארבע שנים), ואפילו לא פלישת הברברים. המהלומה שספג המחנה שבאופוזיציה לא היתה קריסה רבתי, אלא מעבר של ארבעת המנדטים של מרצ לפח הזבל האלקטורלי. אין מדובר בשינוי טקטוני של המפה הפוליטית ובוודאי אין לקבל את התפיסה שניצחון כזה מקנה למנצחים שילטון מוחלט. במדינה דמוקרטית לרוב אין סמכות להתעלם מן המיעוט—ודאי לא מיעוט גדול כמו זה שיש בכנסת הנוכחית. מפלות הן חלק מן המהלך הרגיל של הפוליטיקה. חִשְבוּ על המכה שספג הימין כשאריאל שרון, "אדריכל ההתנחלויות", החליט על ההתנתקות. בעלי בריתו בעבר חשו ש"גנבו להם את המדינה". הם הפעילו את כל הארטילריה הרגשית, הדתית וההיסטורית שהצליחו לגייס. לשווא. זאת לא הייתה המכה האחרונה. לפני זמן לא רב, יש להזכיר, הציונות הדתית לא עברה את אחוז החסימה. ועכשיו? עכשיו הם במקום אחר. בפוליטיקה (כמו בשדה הקרב), כמו שנהג אריאל שרון לומר, העיקר זה לא להרים ידיים.

המחנות עודם שווים פחות או יותר. ממשלת נתניהו השישית תלויה בחרדים ובמתנחלים — שני מחנות שהאהדה כלפיהם מחוץ לגבולותיהם נמוכה. ההצבעה לאיתמר בן גביר היא בחלקה הגדול הצבעת מחאה, שאינה שונה מן ההצבעה למפלגות הגמלאים, הדרך השלישית וכולנו — מפלגות שצצו ונעלמו. החרדים והחרד"לים שרויים במשבר מנהיגותי-רוחני לא פשוט. הראשונים הם קבוצה שהנהגתה הרוחנית קרסה (הם נאחזים במנהיגים בשנות ה–90 לחייהם, שאת חשיבותם הם מנפחים בהצלחה חלקית); האחרים משתייכים למגזר שהייעוד המשיחי שנטל על עצמו מדבר ללבם של מעטים, והוא מתמודד עם משבר מודרנה לא פשוט (משבר שבא לביטוי בעיקר בהתברגנותה המואצת של הקהילה). שתי הקבוצות כמעט שאינן מושכות מצטרפים מבחוץ. הן גדלות מבפנים, מן הגידול הדמוגרפי, ושתיהן סובלות מזליגה חשאית גדלה והולכת החוצה. התיאור שלהן כ"קבוע דמוגרפי" בלתי ניתן לעצירה חסר בסיס. תבניות דמוגרפיות השתנו ומשתנות בכל המגזרים. ואסור לשכוח שמחנה מתנגדי הממשלה הנוכחית אינו נטול יכולות וכלים. יש במחנה הזה כישרון ומוטיווציה, והוא יכול להיאחז באידיאל הציוני של הקמת ישראל כמדינה מודרנית. לא רבים בישראל חולמים על מדינת הלכה. אפילו הימין הישראלי רוצה במדינה בעלת צביון יהודי, מדינה שיש בה מקום לדרגות שונות של מחוייבות למסורת, לא בשטייטל חרדי או חרד"לי.

המלחמה לא אבודה אפוא. מה שמסוכן יותר מן הכוחות שמנגד הוא הנטייה להרים ידיים. ההלם שאנשים חשים כרגע אינו מדאיג כשלעצמו. מדאיג הוא שכאשר תחושת ההלם חולפת, באה במקומה לא פעם איזו השלמה, הסתגלות. ההשלמה הזאת היא המצב התודעתי שיש להימנע ממנו. למחנה מתנגדי הקואליציה יש כרגע שני יעדים: היעד המיידי הא עצירת התהליכים של החלשת שומרי הסף וערעור עקרון השוויון. היעד לטווח הארוך הוא הקמת ממשלה שתייצג את ערכיו. כדי שיהיה אפשר להצליח במאבק הזה נדרש סוויץ' מנטלי. צריך להפוך את "המצב" מפעילות פנאי לחלק אינטגרלי מן המחויבויות האישיות שלו. כל מי שרוצה בשינוי צריך לקבל החלטה עקרונית להקדיש משאבים (זמן, כסף, נכונות להבעת עמדה בציבור) למאבק על תפיסת עולמו. שאלו את עצמכם כמה זמן אתם מוכנים להקדיש מדי שבוע, וכמה כסף, למען עתיד החברה שבה אנחנו חיים. זה לא בא לנו באופן טבעי, כי אנחנו חושבים על עשייה מכוונת־מטרה אידיאולוגית כעל משהו שמישהו אחר צריך לארגן. לכל היותר אנחנו נענים לקריאה. רובנו משקיעים יותר זמן וכסף בחוגי יוגה או ריקודי עם מאשר במאבק על עתידנו.

מצב חירום דורש נטישת עמדת הצופה מן הצד. מן הרגע שבו מחליטים לעשות, מתברר שאפשר; מתברר שכל אחד יכול. בכל מקום שבו ניתן למצוא אנשים שדעתם כדעתנו, צריך להפסיק לשאול איך זה קרה לנו ולעבור לשאול מה עושים. בין חברים, במקום העבודה, יש למצוא את אלה שהשינויים באופי החברה מדאיגים אותם; יש לבחון את המקומות שבהם המדיניות החדשה פוגעת בערכים ובתפיסת העולם של חברי הקבוצה ולהתארגן כדי להתנגד ביחד לפגיעה כזאת. לקבוצות יש תמיד השפעה גדולה מסך החברים בקבוצה. אפשר לפנות לבעלי תפקידים מקומיים וארציים: אפשר לכתוב מכתבים, לטלפן, לדרוש פגישה כקבוצה ולהסביר את עמדותיכם. אפשר להשקיע סכומים צנועים יותר או פחות בפרסום ברשתות החברתיות ובתקשורת. אפשר ליזום פעולות מחאה, גם קטנות, להצטרף להפגנות גדולות; אפשר לארגן חרם צרכנים או ליזום קמפיין תקשורתי. להתארגנויות המקומיות הללו יש חשיבות עצומה. לכל ממשלה חשוב מאוד מה אומרים עליה. אמרו אפוא. קבעו יעדים ישימים. לפני שאתם "מחזירים את ישראל למסלול", היאבקו להשיג תיקוני מסלול קטנים יותר, בתחומים שאתם מבינים בהם ויכולים להשפיע עליהם. שינוי גדול מתחולל מחיבור של הרבה שינויים קטנים.

בסופו של דבר המאבק הוא על התודעה. סרבו להתפשר על עקרונותיכם. הבהירו בכל דרך שדברים המנוגדים לערכיכם לא יעברו ללא התנגדות. רבים מאיתנו מרגישים לכודים בתוך סיוט. כדי להפסיק סיוט, צריך להתעורר. תתעוררו.

התפרסם בהארץ 13.3.23