מתלוצצים עם רבנים

ובעודכם מקשיבים למבול השקרים הרב-עונתי של נתניהו והמגפונים שלו, תנו דעתכם לרגע על שתיקת החרדים. כל העניין הזה לא נוגע להם לכאורה על אף שהלכה למעשה הם בלב העניין. הרס מערכת המשפט נועד לאפשר קודם כל את חזונם הפוליטי: מדינה שבה יש חוק לכל מגזר (המגזר החרדי מציע אפס נתינה ומקסימום לקיחה). בתחתית הקדרה הערבים, מעליהם, רק במקצת, זוללי שפנים ומחללי שבת (עובדים, משלמים מסים, משרתים בצבא, מצייתים באיוולתם לחוק), מעליהם המתנחלים (באובססיה משיחית, אבל למה לא להתיר להם את שגיונותיהם, כדי לזכות בתמיכתם; דתיים אבל לא עד הסוף), אחריהם חרדים מן השורה (צאן קדושים שמנהיגיהם הפכו לאסירים חסרי אונים בכת שלא הייתה דוגמתה בהיסטוריה היהודית) ובראש המדרג, מעל לחוק, מעבר לטוב ולרוע, רבנים "גדולי דור" ועושי דברם. הם גוזזי הצאן, מתעלי הממון, נושאי אידיאולוגיית האי-שוויון בראש חוצות.

העמדה הזאת היא שילוב מעניין של גלותיות (מגזריות, הערמה על החוק–כשהחילונים ממלאים את תפקיד הגוי הטיפש והנוח לשיטוי) ושיכרון כוח (כל זה כרוך בוויתור על המדיניות בת האלפיים של זהירות והמרתה בנכונות להגשים–באמצעות החילונים והמתנחלים-חלומות נקם ושילם שהועברו בעבר לימות המשיח).
החברה האירופית הבינה (לראשונה במאה ה14) כי הדרך לחופש מחייבת הרחקה של הכנסייה וכלי הקודש ממרכזי הכוח. זה לקח לאירופים בין 400 ל500 שנה להגיע למטרה. אפשר לחכות 400 שנה ואפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. ללא הפרדת הדת מהמדינה לא יהיה פה שוויון וספק אם תהיה פוליטיקה שפויה.