גמרתי לקרוא את ספרו המצויין של טים בוברי (Bouverie), "לפייס את היטלר". זהו ניתוח מורכב וכתוב היטב של מדיניות הפיוס של בריטניה בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה. הנטייה של רוב ההיסטוריונים הייתה להתייחס למדיניות הזאת ללא הרבה ניואנסים (באופן מפתיע זהו הספר הראשון המוקדש כולו לפיוס). צ'מברליין הוא האיש הרע–חלש וטיפש. כיוון שמדיניותו הובילה להתעצמותו של היטלר, היא מתוארת במונחים של טרגדיה יוונית: עיוורון גורלי שהוביל בהכרח לאסון.
המציאות תמיד מורכבת יותר. גם טעויות היסטוריות (והפיוס היה טעות היסטורית) ראויות לניתוח מעמיק שיצמיח הבנה טובה יותר. חולשה וטיפשות אינן הסבר מספק. השאלה שיש לשאול תמיד אינה למה הטיפשים או הרעים פועלים כפי שהם פועלים, אלא מדוע אנשים שאינם טיפשים או רעים הולכים אחריהם.
בוברי עוזר להבין את עומק החרדה ממלחמה שאפיינה את בריטניה ואת צרפת אחרי הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, טראומה שהיוותה מכשול נפשי ופוליטי (הציבור לא רצה חימוש או מלחמה) לראייה מפוכחת של המדינה הנאצית ושל יעדיה. הרתיעה ממלחמה הייתה רגש אנושי ואפילו ראוי להערכה, לולא גרמה לעושים לפעול בצורה שהביאה בטווח הארוך לשפיכות דמים גדולה בהרבה מזו שביקשו למנוע.
זהו ספר על הכלה, על הנכונות לקבל עוד ועוד חציות קווים של האויב מתוך אמונה שכל חצייה כזאת היא זניחה, ובעיקר מתוך האמונה שתפיסת המציאות של הפוליטיקאים "שווה" התעלמות מחריקות. החריקות אינן מייצרות תמונה ברורה ואילו "הפרדיגמה" (אם להשתמש במונח של תומאס קון בספרו על מהפכות מדעיות) או "הקונספציה", מסבירה את העולם בצורה קוהרנטית. הבעייה היא שהעולם אינו קוהרנטי. מי שמתעלם מזה, משלם, לפעמים ביוקר.
ובענייני השוואות, הספר מראה עד כמה נתניהו דומה הרבה יותר לצ'מברליין מאשר לצ'רצ'יל. הוא "מכיל" טיפוסי המשכנע את עצמו שההכלה תאפשר איזה חלום לא ריאלי בעליל (ישראל הגדולה תחת שושלת נתניהו) שיקר לליבו.
אבל יש הבדל. צ'מברליין היה אדם הגון שטובת הכלל הייתה לנגד עיניו. הוא פעל בתום לב למען הכלל. ביבי הוא נרקיסיסט חסר מעצורים שרק טובתו לנגד עיניו. תום לב ודאגה לכלל הם הדברים האחרונים שאפשר לייחס לו.
הבלוג של אביעד קליינברג 