מה שאפשר לתכנן ומה שפחות

לא כל כך הבנתי איזו תכנית מצפים מישראל להציע ל"יום שאחרי". יש כל כך הרבה משתנים שאינם ניתנים לחיזוי, שכל ניסיון כזה הוא יותר בגדר הבעת משאלה מאשר תכנית פעולה. האם תהיה מלחמה אזורית? האם מיטוט המדינה החמאסית בעזה יסתיים במהירות או שהמלחמה תתארך ללא הכרעה ברורה? האם המהלך הקרקעי יצליח במונחים ישראלים? איך יתנהגו השחקנים המשמעותיים בכל אחד מן התרחישים האפשריים? בלי תשובה על שאלות אלה אפשר רק להכין תפריט של דפ"אות אפשריות ולתקן כל אחת מהם על פי ההתפתחויות.

ומתי בעצם יתחיל "היום שאחרי? אחרי מה? לא יהיה רגע שבו ישראל תכריז "מט" והצד השני ייכנע. כלומר סביר להניח שמישהו ייכנע, אבל שאחרים לא יקבלו את התבוסה או יכריזו על ניצחון. בתהליך הדרגתי, הקרבות האינטנסיבים ייפסקו. הם ייפסקו כאשר תהיה בישראל תחושה שחמאס איבד את השליטה הפוליטית על הרצועה וחלק משמעותי מיכולותיו הצבאיות. הם ייפסקו כאשר אילוצים כלכליים ומדיניים יכתיבו מעבר ממלחמה על "מלא מלא" למלחמה בעצימות נמוכה. כמה זמן זאת תימשך? קשה לדעת. אולי שנים.

בתקופה שאחרי פירוק המדינה החמאסית, ישראל תשאף לכינון מנגנון פיקוח ביטחוני שיאפשר לה להסיג את כוחותיה מהרצועה (סביר להניח תוך ביתורה לשני חלקים והשארת נוכחות ישראלית בתווך שיווצר) אבל ישאיר לה את היכולת לפעול בתוך הרצועה. היינו רוצים מאד שמישהו אחר יקבל את האחריות וישלם את המחיר. מזהים מתנדבים? לא? כך חשבתי. אבל בואו נניח שמצאנו מתנדבים. האם אחרי ה7 באוקטובר ניתן לסמוך על כוח חיצוני שישמור על השלום ברמה שתספק את ישראל? קשה להאמין. גם הדיבור על פתרון שתי מדינות במצב הנוכחי הוא לא ליום שאחרי. יעבור זמן עד שהאמון בין ישראלים לפלסטינים ישוקם דיו על מנת לחשוב על הסדר הנשען על מחוייבות פלסטינית להעניק לישראל ביטחון.

איפה זה משאיר אותנו? זה משאיר אותנו עם הזמנת כוח חיצוני, מעין מנדט אזרחי, שינהל את ענייני הרצועה (שיקום פיזי הכרחי, ניהול ענייני היומיום ללא שחיתות, שיטור, שינוי תכניות הלימודים בתקווה לשיכוך השנאה שאת תוצאותיה ראינו ב7 באוקטובר), כל זה בעוד ישראל אחראית על הביטחון. מה פירוש "ביטחון"? כנראה שזה אומר מעורבות יומיומית של השב"כ והצבא ברצועה, כולל מבצעים מקומיים לפתרון בעיות (מה שלפיד קרא, הפיכת הרצועה כולה ל"שטח B"). אני לא בטוח שימצאו הרבה קופצים על חלוקת עבודה כזאת, מה גם שהטרור יגבה מאותו כוח היפותטי של ניהול אזרחי-ביטחוני מחיר לא פשוט. לכוחות חיצוניים נטולי אינטרס של חיים ומוות, כמו שיש לישראל, כוחות שיצטרכו להתמודד עם מחאות על שיתוף פעולה עם ישראל ב"דיכוי" העם הפלסטיני או על הפקרת ביטחונה של ישראל, אין הרבה אינטרס להיות בפוזיציה הזאת.

בשלב כזה או אחר נצטרך למצוא הסדר ביטחוני-פוליטי-כלכלי. הפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני אינו יכול להיות צבאי בלבד. איך, אם בכלל, נוכל להגיע לפתרון כזה בעתיד הנראה לעין, תלוי בתוצאות התמרון הקרקעי ובדרך שבה יסתדרו הכוחות במפה העולמית אחריו. במילים אחרות, זה תלוי בהרבה מאד גורמים שאין לנו שליטה עליהם. זה לא יקרה ביום שאחרי. ייתכן שזה יקרה ימים רבים אחרי.

אבל יש תכנית ריאלית, אפילו מחוייבת המציאות, ליום שאחרי. זוהי תכנית פשוטה וברורה: לסלק את ביבי ואת החבורה חסרת האחריות והנפשעת שתומכת בו ולבנות ממשל שפוי ואחראי בישראל. שום פתרון לא יימצא לשום בעייה כל עוד ממשלת נתניהו השישית על כנה.