ביבי מוודא הריגה

ממשלת נתניהו אינה מסוגלת ליצור תכנית אסטרטגית גם כאשר החרב מונחת על צווארה. האסטרטגיה היחידה שהייתה לנתניהו מאז ומתמיד הייתה להרויח זמן, כלומר למרוח זמן. בעיות הליבה של ישראל–הסדר של העניין הפלסטיני ואינטגרציה של המגזרים החרדי (הנהנה מזכויות יתר) והערבי (הסובך מזכויות חסר)–לא עניינו אותו. הוא האמין שאם ימרח את הזמן, הבעיות תתמסמסנה מעצמן. הבעיה הפלסטינית למשל תתמסמס להקמה בפועל של שני בנטוסטנים מושחתים בחסות ישראל, אחד בגדה ואחד בעזה והגירה מסיבית. הבעיה החרדית תיפטר משום שהחילונים ייצרו תמיד מספיק עודף על מנת לממן מגזר עצום שמסרב לעבוד. הבעיה הערבית-ישראלית תיפטר על ידי שיפור כלכלי שאינו מלווה בזכויות שוות. ריאלי? לא ממש. אבל כמו שאומרת הבדיחה, נתניהו הניח, ומניח, שעד שהבעיה תתפרץ, הפריץ, ימות או הכלב ימות או שהוא לא יהיה בשילטון. כאזרח מודאג יוכל לנזוף בטבחים שיירשו אותו על התבשיל שהוא הקדיח.

מה לעשות שהמציאות סירבה לפעול על פי השעון של ביבי. ב7 באוקטובר היא נפלה לו על הראש בכל עצמתה (או לפחות בשני שלישים מעצמתה כי לעת עתה ערביי ישראל עדיין מתאפקים). שום דבר לא עובד לפי התכנית: הבעייה הפלסטינית חזרה בגדול לשולחן, הבעייה החרדית מאיימת לפרק את המדינה והציפיות לשגשוג כלכלי לאין קץ התבררו אבוי כמופרכות.

מחשבים מסלול מחדש? לא ביבי ותומכיו. ממשיכים בכל המרץ לתוך הקיר. כרגע הם עסוקים בבזבוז של כל השגי המלחמה. על אף הטענות בישראל על שינאה מקיר לקיר, זכינו דווקא לתמיכה גורפת ואפילו להסכמה שבשתיקה שיש לנו יד חופשית בעזה. הישגי הצבא אחרי שהתאושש (צה"ל טוב במלחמה מאורגנת, שבה יש לו ייתרון מספרי וטכנולוגי אדיר, רע מאד בהתמודדות עם הפתעות) השיג הישגים מרשימים בעזה ובצפון. חשוב מזה, החברה האזרחית התאחדה אל מול המשבר על אף שרק מעטים בה סמכו על העומדים בראש.

עכשיו כל זה מתמסמס. המלחמה בחודשים האחרונים היא חסרת תכלית, גולשת לעתים קרובות מדי להרג חפים מפשע, מעודדת פריקת עול בתוך צה"ל מחד גיסא (מפקדים מקומיים עושים ככל העולה על רוחם, בעיקר במה שקשור להגנה על לא מעורבים) והתחמקות משירות מילואים מאידך–לא מעט בגלל תחושת הדשדוש ובגל התמיכה הנמרצת במגזר החרדי המשתמט. אני מציע לראות את הגאות בדרישות לשיחרור החטופים כביטוי לאי אמון במלחמה. כל עוד היה אמון במהלכים הצבאיים הייתה גם הבנה שהחטופים בהכרח באים אחרי השגת היעדים האסטרטגים. עכשיו ברור שאין אסטרטגיה.

לכל זה צריך להוסיף את ההימור האידיוטי של נתניהו על טראמפ. ישראל נהגה תמיד להישען על שתי המפלגות הגדולות בארה"ב. עכשיו היא נתפסת (ובמידה מסויימת יהדות ארצות הברית כולה אתה) כאחד מנכסיו האישיים של טראמפ, עבד נרצע המסייע לבוס להשפיל את יריביו. הרעיון שניתן להפקיד את גורל ישראל בידי משיח השקר האינפנטילי מוושינגטון הוא לא פחות ממטורף. צריך לקוות שפרישתו לא תעורר גל עצום של נקם בישראל. אבל גם בלעדי התחשבנות כזאת ברור שהמשיח יאכיל אותנו לא מעט מרורים. בעצם הוא כבר התחיל.

כמה נזק ייגרם עד בחירות 2026? קשה להעריך במדוייק. ברור שהמלחמה שהייתה בתחילה אפשרות לדיון מחדש, אוהד מאד, בהסדר אזורי תהפוך לנקודת שפל (בגלל ביקורת מוסרית, אבל לא פחות מזה בגל שהיא שמה קץ לראיית ישראל כשחקו עוצמתי-רציונלי ולראייתה כרפובליקת בננות) שיהיה קשה מאד להיחלץ ממנה.

מה יכול לנער אותנו? לא מערכת המשפט. בניגוד לדימוי שהספינדוקטורים של הימין מנסים להפיץ, זוהי מערכת צייתנית וקונפורמיסטית שעושה במכנסיים בכל פעם שביבי מעפעף. המחאה? זאת גוועה בזמן המלחמה. היא תחזור רק אם ייווצר פה משבר כלכלי חמור. גם אז זה לא יהיה מיידי. אני מניח שמה שיכול לשנות את מבוי הסתום הישראלי במהירות הוא משבר חמור בארה"ב. אם ביבי יאבד את הנכס האמריקני שלו, יהיו מספיק כוחות שיסלקו אותו. יקרה? לא בטוח.

לא טוב.