פסולים לעדות כשרים להעברת הקצבות

בעיני הרב עובדיה יוסף, בתי המשפט של מדינת ישראל הם "ערכאות גויים":

"מי שהולך לדון בערכאות של גויים, שדנים לפי חוקות שלהם הרי זה מרים ידו בתורתו של משה רבנו ונקרא רשע…הם דנים כמו דיני אומות העולם. לא כמו התורה. מקבלים עדות של אישה [!]". בעיני עובדיה יוסף כל שופט במערכת המשפט של ישראל, ואפילו הוא שומר מצוות, הוא בבחינת רשע ופסול לעדות בבתי הדין הכשרים הדנים על פי דין תורה. "אנחנו רואים את ההתנהגות שלהם [של בתי המשפט] נגד התורה, נגד בני הישיבות, ככה הם עושים (…) אין להם אהבה לתורה. שונאים את התורה. אז אלה פסולים לעדות."

 הפסילה הגורפת של רוב העם היושב בציון, ובכלל זה אנשי הציונות הדתית לאומית שעדיין לא התחרדלו, היא חלק מרכזי בתפיסת עולמם של "גדולי התורה". להלכה, מה אכפת לנו?—ינסרו להם כלבבם; הם בשלהם ואנחנו בשלנו. למעשה אין במדינת ישראל אין שלהם ושלנו. שלנו שלהם. במדינה שהיא מידי יום קצת יותר יהודית וקצת פחות דמוקרטית , יש לחלומם של גדולי התורה—על מדינת הלכה שבה יתקיים אפארטהייד הלכתי כשר למהדרין—נטייה להתגשם. באופן פרדוקסלי המנגנון ההופך את החלום למציאות אינו ההתבדלות, אלא דווקא האינטגרציה. סביר להניח שדבריהם של יוסף ודומיו לא יביאו לכך שאנשים יימנעו מלהגיע לבתי המשפט החילוניים. לצרכי היום-יום יש כוח עצום. הרבנים יכולים למשל להכריז שאין להשתמש בטלפונים סלולאריים; קהל הצרכנים בשלו. על פי רוב אין הקריאה להתבדלות מוחלטת עולה יפה אפוא. אבל ישנה גם מגמה אחרת, אינטגרטיבית לכאורה. הקהילות הדתיות נעשו מעורבות בתחומים שהיו מוקצים בעיניהן בעבר כדי "להשפיע מבפנים"—הפוליטיקה (לא רק הדתית–חשבו על סיעתו של פייגלין בליכוד), הצבא, התקשורת, הרבנות הראשית "הממלכתית והציונית" לכאורה (שההשתלטות עליה הוא מהלך מעורר השתאות של הציבור החרדי).  החדירה הזאת היא חד-כיוונית. המערכות ה"חילוניות" פתוחות לכל, כחלק מתפיסת עולמן. המערכות הדתיות סגורות ומסוגרות בפני השתתפות חילונית, כחלק מתפיסת עולמן. התוצאה היא שבעוד המסגרות הדתיות נותרות טהורות לחלוטין מכל אלמנט "מזהם", הגופים ה"ממלכתיים" מתמלאים באלמנטים שאינם מקבלים את תפיסת העולם הממלכתית, אלא רואים בה כלי שאותו יש לסלק, כאשר תהייה השעה "כשרה".

הציבור החילוני נוטה, מתוך פרשנות מוטעית לדעתי של עקרון הסובלנות, לוותר על עקרונות חשובים, משום שאלה לעולם אינם בעבורו בבחינת ייהרג ובל יעבור. הנוכחות החרדית והחרדלית בצבא (בשלב זה דרך הרבנות הצבאית ובעתיד ביחידות חרדיות המצייתות להוראות הבד"ץ) מביאה לכרסום בעיקרון השוויון (כלפי נשים, לא-מאמינ ים ולא-יהודים), שהציבור החילוני סובל בצורה בלתי נסבלת. הנוכחות החרדית הדומיננטית במערכת בתי הדין הרבניים (המשרתים בעיקר חילוניים) גורמת ללחץ, סמוי וגלוי, לקבל תפיסות קיצוניות בשם הפשרנות. ההכשר הקיצוני ביותר ("הכשר בד"ץ") הוא תמיד בטוח; הכשרים אחרים הם פתח לצרות. אפשר אמנם להתעקש להשתמש בשופט כעד, אבל למה להסתבך? מוטב למצוא מישהו "כשר" יותר. ליתר ביטחון. התהליך הזה יוצר גלישה מתמדת לכיוון החרדי, גלישה לא לגמרי מודעת לעצמה, ממש כפי שהפטור המפורסם ל400 עילויים הפך בבלי משים לתעשיית ענק שמייצרת תוצרים שאנחנו אמנם לא נהנים מהם, אבל בהחלט מממנים אותם.

הגיע הזמן להעניק לחילונים את הפטור שהם זכאים לו–פטור מכל תלות בממסד הדתי הבז להם והרואה גם בטובים שבהם פסולי חיתון, פסולי עדות, גויים ורשעים. שלחו את הרבנים ואת המשגיחים הביתה. תנו לחיות בארץ הזאת.

קראו גם: "מומחים לעצמם", על מיתוס הלמדנות החרדית

13 replies »

  1. אביעד,
    כל מילה בסלע. דבריך כל כך משקפים את המציאות המפחידה אשר מגלגלת אותנו (החילונים,הממנים והאוחזים בנשק) אל פי פחת וכדאי להזכיר גם את הדמוגרפיה (10 ילדים בממוצע..) השאלה המתבקשת הינה איך עוצרים את הסחף?
    התקשורת מתארת בשקיקה מיסטית את יכולותיהם הנשגבות של רנטגנים למיניהם הפוליטיקאים מחזרים לפיתחם והציבור החילוני אשר מסתכל על הנעשה בסלידה אינו קם.

    אהבתי

  2. ואם נוסיף לדיון את העובדה שביבי שולח בכירים להסביר לרב עובדיה את עומק הסכנה מול איראן כדי לקבל ממנו את ברכת הדרך לתקוף אז נוסף מימד מטריד עוד יותר לבקשה הצנועה שלך: ״תנו לחיות בשקט״

    אהבתי

  3. הפוסט הזה הזכיר לי משפט שקראתי ממש בימים האחרונים:
    "כשאני חלש ממך, אני מבקש ממך חופש מכיוון שהדבר עולה בקנה אחד עם העקרונות שלך ;
    כשאני חזק ממך, אני לוקח את החופש שלך מפני שהדבר עולה בקנה אחד עם העקרונות שלי".

    פרנק הרברט, "ילדי חולית".

    אהבתי

  4. להיות כועס, זה בסדר, רק שזה לא מספיק כדי ליצור שינוי ולא כ"כ הבנתי מה ואיך אתה מציע לפעול.

    אהבתי

    • קודם כל צריך מודעות ותובנה. צריך לגרום לאנשים להבין מה קורה מתחת אפם. צריך לעשות את המובן מאליו–להפריד את הדת מן המדינה, לאפשר נישואים אזרחיים ולבטל את המימון המסיבי של מדינת ישראל במערכצ מסואבת החותרת תחת עקרונותיה. צריך לתמוך בכל פוליטיקאי ומפלגה שיש להם השכל הישר והאומץ לפעול לקראת זה.

      אהבתי

  5. אוי לנו שאנו מפרנסים את ההתרבות המטורפת הזאת, שאוכלת בנו כבר שנים רבות וגדלה ואוכלת וגדלה ואוכלת, בכמות ובאיכות החינוך והתרבות והרווחה ומה לא… מנשקי מזוזות ומפריחי יונים.. ואנחנו חסרי אונים, רואים בעינינו, נדים בראשנו ומצקצקים בלשוננו ולא עושים דבר… אוי לנו

    אהבתי

  6. שאלת הערכאות טרדה את מוחם של גדולי ישראל מאז החילון וההשכלה אבל בעיקר היתה זו לאתגר הלכתי משעה שקמה מדינת ישראל. ששנו בבריתא מסכת גיטין דף פח ע"ב, שאע"פ שדיניהם דיני ישראל, אסור ללכת להתדיין לפניהם
    החזון איש ידוע כמי שקבע כי בעזבם מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, המירו בתי המשפט בישראל את משפטי התורה במשפטי הבל ופרצו את חומות הדת. בעקבותיו דרכו רוב הפוסקים דהאידנא.
    הרב עובדיה יוסף דרכו להישען על מסורת גדולי ספרד ובכללם הרמב"ם ורבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. כתב הרמב"ם (בפרק כו' מהלכות סנהדרין ה"ז) כל הדן בדייני עכו"ם (דהיינו גויים) ובערכאות שלהם (דהיינו בתי משפט של גויים) אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גויים. והרי השולחן ערוך דורך בעקבותיו של הרמב"ם. (חושן משפט סימן כו.).
    כיוון שהלכה שיש לה על מה לסמוך, אינה עתידה להשתנות הפיתרון לדעתי אינו נעוץ בשינוי ההלכה (בטח לא מבחוץ) אלא במאבק על הפרדת הדת מהמדינה והפקעת כוחם של בתי הדין הרבניים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s