לא ברית עולם

החיבור בין יש עתיד לבין הבית היהודי הוא מבחינות מסוימות חיבור טבעי. במהלך השנים הסוו הוויכוחים על גורל השטחים את הדמיון העמוק בין האליטות הציוניות משני עברי הקו הירוק. משני עבריו של הקו המטושטש ההוא נמצאות אליטות שהן במידה רבה אשכנזיות, בורגניות ומשכילות. משני עבריו יש ראייה של המדינה ומנגנוניה כמכשיר (בעייתי) להגדרתו מחדש של היהודי החדש ושל היהודיות החדשה. משני עברי הקו הירוק האליטות הללו נוטות להתייחס בהתנשאות כלפי אלה שאינם שותפים לחזון הציוני (ערבים וחרדים), או שנתפסים כחומר ביד היוצר הפוליטי (אנשי הפריפריה היהודית). משני עברי הקו האליטות חשות שהמדינה "שלהן" נמצאת בסכנת השתלטות עוינת.

הסיבה העיקרית לנתק בין האליטות הבורגניות משני עברי הקו הירוק הייתה החלום המשיחי שאמצו המתנחלים. החלום הזה נתפס על ידי עמיתיהם מעברו האחר של הקו כהזיה לא-רציונלית שאינה מאפשרת ברית. היחלשותו הדרמטית של החלום המשיחי של הימין המתנחלי מאפשרת שפה משותפת וברית פוליטית כנגד הכוחות שהבורגנות מזהה אותם כאיום על חלום השותפות הציונית. כרגע האיום הזה הוא הרבה יותר החרדים מן הערבים. הראשונים נתפסים על ידי שתי הקבוצות כ"משלנו" במובן העמוק. פעולה פוליטית יכולה, הם מקווים,  לדחוף אותם להפוך לחלק מן הפרויקט הציוני המשותף. הערבים ממילא אינם יכולים להיות חלק מן הפרויקט הזה ותפקידם בברית החדשה מוגבל. בכל סצנריו הם נועדו להיות המיעוט המקבל על עצמו את כללי הרוב.

הברית בין בנט ללפיד מתבססת על כך ששניהם מזהים בחרדים איום של ממש על תפיסת העולם שלהם. החרדים מתעקשים להיות חלק מן האליטה (בניגוד לערבים הם חלק בלתי נפרד מן השלטון בישראל) מבלי להיות שותפים לתפיסת עולמה ומבלי לשלם את המחיר שחברות באליטה אמורה לגבות (הפניית חלק מן המשאבים החומריים והאנושיים לטובת "הכלל"). בניגוד לנטען לעתים, אין מדובר בניסיון לדחוק את החרדים לשוליים, אלא ההפך—בניסיון לכפות עליהם להיות חלק מן המרכז שממנו לא הודרו אלא הדירו את עצמם. הבחירה בססמת ה"שוויון בנטל" היא ממוצע נוח בין שתי הקבוצות. מה שבאמת חשוב למתנחלים הוא שהחרדים יפסיקו להתנשא עליהם בשל הבחירה בסיפא על חשבון הספרא. ההכרה בקדושת הכוח תצמצם את תחושת הנחיתות והעלבון של הציונות הדתית ביחס לחרדים. מה שבאמת מטריד את הבורגנות בתוך הקו הירוק הוא שהחרדים יפסיקו לחיות על חשבונם. מצביעי יש עתיד לא רוצים לראות חרדים במדים דווקא. הם רוצים שירדו להם מהגב, כדי שיוכלו "לחיות בארץ הזאת". סיסמת השוויון בנטל מבטאת את שני החלומות. היא אינה ממצה אותם.

אבל אסור לשכוח שהברית בין לפיד לבנט היא זמנית. עם כל הדמיון הסוציו-אקונומי בין המחנות, ההבדלים האידאולוגיים ביניהם נותרו תהומיים. אין מדובר רק בשאלת השטחים שאותה אפשר אולי להדחיק. מדובר בתפיסת עולם שלמה המפרידה בין מדינת תל אביב למדינת יהודה. זה לא אומר הברית הזמנית הזאת פסולה מעיקרה. הבעיה שיוצרים החרדים למדינת ישראל אינו בסירוב להשתתף בביחד הציוני. הפרישה מן הרוב האידאולוגי היא זכותם המלאה. הבעיה היא הניסיון לדרוש מן הרוב לתחזק על חשבונו תפיסת עולם מתבדלת (וגם, יש להזכיר, מיזוגנית וגזענית) המבוססת על הענקת זכויות יתר למגזר שלם על פי תנאיו שלו. הדרישה החרדית ממשלם המיסים לממן על חשבונו כת מתבדלת אינה צודקת ואינה לגיטימית. היא גורמת לישראל נזק כלכלי, חברתי ותרבותי עצום. אם, בטרם יתפנו להילחם זה בזה, יצליחו בנט ולפיד לפטור אותנו מן העונש הזה, יעשו לכולנו שירות מצוין.

פורסם בידיעות אחרונות 26.2.13