כשאני אומר שאני אוהב אדם מסוים, אבל אוהב רק את הרגל השמאלית שלו, אני לא אוהב אדם אלא פטישיסט. כשאני אומר שאני דואג לאינטרסים של מדינת ישראל, אבל דואג רק לצה"ל, אני לא פטריוט; אני במקרה הטוב אדם בעל ראייה צרה ביותר של טובת הכלל ובמקרה הרע (אם לגמרי במקרה "האינטרסים של צה"ל" משרתים את האינטרסים הכלכליים והכוחניים שלי) אגואיסט. בתוך מערכת האילוצים, הצרכים והאפשרויות המורכבת של מדינת ישראל, מערכת הביטחון היא הילד המפונק שרוצה את כל השמיכה לעצמו. למערכת הביטחון יש צרכים: תנאי שירות נדיבים להפליא ותקציב רכש בלתי מוגבל, ותקציב אירועים אינסופי, והיעדר מוחלט של שקיפות, ולובי נאמן ואגרסיבי המצוי בכל מערכת ומערכת במדינה, ומנגנון תעמולתי משומן המצייר את ההיענות לחמדנות התקציבית של מערכת הביטחון כפטריוטיזם. ומה אין למערכת הביטחון? אין לה שום עניין בצרכיה האחרים של החברה בישראל—בצרכי החינוך והרווחה והתשתיות. כלומר אנשיה בהחלט מעוניינים בכל אלה, אבל השאלה מאין יגיעו התקציבים, היא לא עניינה. תשיגו, מן הגורן ומן היקב; אנא עארף? אחרי מלחמת לבנון השנייה, משרד הביטחון ביקש תוספת תקציב של 30 מיליארד ₪. 30 מיליארד ₪ אחרי מלחמה כושלת עם ארגון טרור בינוני! למה לחשוב כשאפשר לקבל תוספת תקציב? המדינה מנסה מאז להיענות לדרישה המופרכת הזאת. מה לא עושים למען הבטחת הקיום? הפנסיות, משכורות העתק, הרכש נטול הגבולות, החזירות הנדל"נית—כל זה למען קיומנו. כי לא משנה מה קורה מחוץ לעולם האיומים המסוייט שבו אנחנו חיים– היחלשות דרמטית של סוריה, הפניית עורף של מצרים לאחים המוסלמים ולחמאס, יציאה של עיראק ממעגל האיומים, נכונות איראנית להאט את התכנית הגרעינית—בישראל האיום הביטחוני תמיד מחמיר, לפחות עד דיוני התקציב הבאים. בכל שנה הצבא מקבל עוד ובכל שנה הוא אינו מוכן להסתפק בעלייה התקציבית, והוא דורש, ומקבל, תוספות ענק מעבר לתקציב, ללא דיון של ממש. בכל שנה הצבא הגדול, שלא צריך להיות חכם, משמיע זעקות שבר ומאיים באפוקליפסה אם לא ייענו כל דרישותיו, לאלתר, ובכל שנה "האזרחונים" נכנעים בבהלה, ספק נאנסים להיניק ספק להוטים. הם פועלים מתוך חרדה קיומית שהפכה להיות ההצדקה הלאומית לקיומנו ומתוך פטריוטיזם מזויף המאמין בהפניית כל המשאבים לרגל שמאל ולעזאזל הכליות והלבלב.
במדינת ישראל הצבא הוא האיש השמן והגדול, שהאיש הקטן והרזה נאלץ לשאת על שכמו. זה לא שלאיש הגדול והשמן אין צרכים לגיטימיים ומשימות חשובות, אבל הוא כבר מזמן שכח שהוא והרזה צריכים להתקדם יחד, שהשאלה לעולם אינה כמה צריך בעולם אידאלי, אלא כמה אפשר בעולם הזה, שבו ישנם עוד צרכים ועוד נצרכים, חשובים לא פחות מעוד סוללת טילים ומצילי חיים לא פחות ממנה. ומה שמוציא מן הדעת הוא הגסות והציניות שבה מתנהל הקמפיין השנתי של האיש השמן: לא רק איומים קיומיים מוצאים מן הבוידעם, אלא גם סחטנות פשוטה. בכל שנה מאיים צה"ל להפסיק את האימונים עד שייענו דרישותיו. לו הייתם אתם מאיימים לפגוע כך בביטחון, במקום לקצץ בשומנים, הייתם מואשמים בחוסר פטריוטיות. אבל אתם לא מערכת הביטחון למערכת הביטחון מותר. מותר לה כי היא אוהבת את הרגל השמאלית שלכם. עובדה, היא הנעילה אותה בנעלי מעצבים מתוצרת לוקהיד-מרטין ועשתה פדיקור לכל אצבע ואצבע. נכון שאתם קצת צולעים, אבל זאת, כאמור, בעיה שלכם.
התפרסם בידיעות אחרונות 14.5.14
הבלוג של אביעד קליינברג 
כל מילה בסלע (או במיליארדי סלעים, כלומר שקלים).
ואלמלא כל זה לא היה מלווה בשינוי האתוס הצה"לי, מהגנה על האזרחים להגנה על בסיסי צה"ל, היתה לנו סיבה קטנה יותר לדאגה (על נושאים הקשורים בכך כתב פרופ' יגיל לוי).
הענין הוא שגם מבחינה אסטרטגית (כמו למשל חלוקת סוללות כיפת מגן), התפיסה הבטחוניסטית היא שצריך קודם כל להגן על הצבא, ורק אח"כ על האזרחים.
ואחרי כל זה, כמובן, פוסלים מיטב 'מסבירינו' הלאומיים במומם של אויבינו, ה'משתמשים באזרחיהם כמגן אנושי'… מענין מאיפה הם קיבלו את הרעיון הזה (ה'קריה' הממוקמת באמצע ת"א, למשל?).
ומה הפלא שאנו שותים את את הזבל הזה? שוטפים לנו את המוח ללא הרף בגל"צ "זה הכל בשבילך" (אה, בשביל קציני צה"ל, ובלשון זכר, כמובן). וכמובן, כי לא שעינו לאזהרת ב"ז הרצל ב'אלטנוילנד' על כך שאסור לנו לתת לקציני הצבא (וגם הרבנים, לדעתו) להכנס לפוליטיקה, "לבל יביאו בה מבוכה".
נקוה ששר האוצר יגלה נחישות במאבקו הצודק בענין התקציב.
אהבתיאהבתי
אני באמת לא מספיק בקיא בצרכים האמיתיים והבלתי ניתנים לפשרה של הצבא… הרושם התמים שמתקבל מהדרישות החוזרות ונשנות של משרד הביטחון להוסיף לתקציבם הוא בדיוק כפי שתיארת אי נכונות להתחשב בצרכים חיוניים אחרים של החברה ואף "סחטנות" .
אהבתיאהבתי
הבעיה אינה צה"ל. הבעיה טמונה באלו שחושבים/ות שמילוי חובתם/ן האזרחית היא להצביע כל מספר שנים ובכך הם/ן יכולים/ות לקטר כרצונם/ן עד הבחירות הבאות. החלטתם/ן מי ינהל את המדינה? תהנו… שחרור הקיטור לא ישנה כלום.
סיפור צהל והכסף הוא ריטואל קבוע של דאחקות* על גב האזרחים/יות. לא נמאס להתלונן עליו?
*דאחקות= לעשות חוכא ואיטלולא
אהבתיאהבתי
אין שום רע בקיטור. דעת הקהל היא קיטור מצטבר שמשפיע על הפוליטיקאים
אהבתיאהבתי
פרופסור אביעד קליינברג הנכבד
אני רוצה להגיב רק על אספקט אחד
"תנאי שרות נדיבים להפליא"
אני בטוחה שגם פרופסורים עובדים מאוד קשה כדי להגיע להשגים
אבל, הם לא מסכנים את חייהם ולא נפצעים או נהרגים חלילה באוניברסיטה
הם גם יכולים לתכנן את זמנם כך שיגיעו ללידת ילדם או ליום הולדתו או סתם למפגש משפחתי שנקבע הרבה מראש. סביר שהם גם מוצאים זמן מסויים כדי להקדיש לגידול ילדיהם-למשל סיפור לפני השינה.
אנשי הקבע הקרביים חיים בתנאים לא פשוטים הרבה מאוד שנים – אין יום ואין לילה, אין שבת ואין חגים. בעיקר בשנים שהם מקימים משפחה ויולדים ומגדלים ילדים.
המשכורות אינם בשמיים. הם כן מאפשרים קיום בכבוד. יחד אם זאת, אם כל הציבור שיכול יתן את חלקו למאמץ משותף (כולל חוקרים באונברסיטאות) אז גם הציבור של משרתי הקבע צריך לעשות זאת
אהבתיאהבתי
אנשי הקבע הקרביים צריכים להרוויח יותר מפרופסור והם אכן מרוויחים יותר. השאר מרוויחים יותר פשוט כי הם חלק מהאיגוד המקצועי החזק במדינה.
אהבתיאהבתי
לפרופ' אביעד קליינברג
גילוי נאות, אני גמלאי של צה"ל בדרגת סא"ל, בן 63.
כמה הערות:
א.מי שמנהל קמפיין מתוזמר הוא האוצר. התקשורת מצטרפת לכך בשמחה כי זה תמיד אופנתי לתקוף את צה"ל , משרתיו והגימלאים. לפני ארבע שנים , עיתון "דה מרקר" כתב כי גמלאי צה"ל מהווים איום קיומי על המדינה ושהוא מסוכן יותר מאירן והחיזבאללה ( לא פחות!) המאמר היה מלווה בנתונים מעוותים ולא נכונים על הגמלאות. פניתי לגיא רולניק והצבעתי על הטעויות (איני מתווכח עם הפרשנויות) והצעתי לו לפרסם את תלוש הגמלה שלי ( אצל רולניק "הרווחתי" כ 50% יותר) . רולניק לא טרח לענות.
"מערכת הביטחון" היא לא גוף אחד. צה"ל , במשך שנים ארוכות שחק את הקצבאות בכך שמנע מהגמלאים לקבל את מה שהיינו אמורים לקבל. רק לאחרונה קיבלנו פיצוי חלקי על כך.
ב.כתבה מהסוג הזה וה"עליהום" על אנשי הקבע ( "תנאים שרות נדיבים") + הדימוי האיש השמן וכמו שאיש הקבע הוצג בארץ נהדרת כרס"ר שמן ובטלן שרודף אחרי חיילות, מציירת תמונה מעוותת ולא מחמיאה של משרתי הקבע.
איך אפשר יהיה לגייס אנשים איכותיים לצבא ?
תתפלא, אבל המשכורות של אנשי הקבע הן לא משהו ( ב"חוץ" משלמים יותר לאנשים איכותיים).
יש לי בן בשרות קבע. מג"ד. רציתי לכתוב שהוא עובד קשה, אבל אדייק. הוא "קורע את התחת". מתפקיד לתפקיד הקושי גדל עם האחריות. שעות ההעדרות מהבית רבות והוא זוכה לראות את הבת שלו פחות מחבריו האזרחים שמרוויחים לא פחות ממנו.
הוא עושה את זה כי חינכתי אותו שלשרת זה חשוב.
תתפלא ב – מקצצים בצבא. ובצבא מתמודד עם קיצוצים. אני שומע את זה לא פעם גם מהבן.
מתוך מודעות לקשיים התקציביים , גמלאי צה"ל רבים מתנדבים לסייע למערכת הביטחון בהערכות לחרום .
ג. הערה ביחס למצבנו במרחב.
כיום אני מרצה על פרשות ריגול ומודיעין, במסגרת העבודה , שעבדתי על התקופה שקדמה למלחמת יום כיפור – אשרף ומרואן וכיו"ב – מצאתי התייחסויות מעניינות:
פרןפ' אמנון רובינשטיין תקף , במאמר, את דוד אלעזר, על כך שהוא מסרב לקצר את השרות לשנתיים וחצי.
אמנון רובינשטיין "הארץ" 20.12.72 "… גבולות הארץ שקטים, מלחמת ההתשה נעלמה, פעולות החבלה והטרור הן בהיקף מוגבל ביותר, הפער הצבאי ביננו לבין צבאות ערב הולך וגדל ועליונותנו הצבאית – שהוכחה בצורה כה מוחצת במלחמת ששת הימים- הולכת ומתעצמת. הוצאת הכוחות הסובייטים ממצרים השאירה אותנו ניצבים כענקים מול גמדים…."
עשרה חודשים אחר כך הגמדים האלה הראו לנו "מה זה".
מעניין אם עיתון "הארץ" ביקש את הכסף בחזרה.
רא"ל מיל. יגאל ידין כתב כך:
יגאל ידין "מעריב" 6.5.73 " …אינני מאמין כי בדורנו תהיה עוד מלחמה מסוג זה כמו בתש"ח או ב-67 . זהו אחד ההישגים של מלחמת ששת הימים. שבעטייה נתבטלו התנאים המעמידים אותנו לפני מלחמה כזאת".
וזה לא הפריע לידין לשבת אח"כ כחבר בוועדת אגרנט.
ופרשננו הלאומי (ש"חתום" על אחד המחדלים המודיעניים הגדולים שלנו) כתב
חיים הרצוג "הארץ" 6.5.73
"ישראל היא כיום מעצמה צבאית גדולה במזרח התיכון, שלא רק מדינות המזרח התיכון, אלא גם מעצמות העל צריכות להתחשב בה בכל הערכה של המאורעות."
מונטי (פילדמרשל מונטגומרי) אמר פעם : "אל תשמע בקול מי שאינו נושא באחריות".
יש לי עוד כמה הערות, אם תרצה, אפשר לשוחח .
בכבוד רב
משה
אהבתיאהבתי
ההנחה שהמקום היחיד לקצץ בו היא בבשר החי של הגנה על הביטחון היא מיתוס. יש הרבה שומן. בו צריך לקצץ.
אהבתיאהבתי
בהתאם לתאוריית הצרכים של מאסלו
שלב סיפוק הביטחון הפיזי הוא השני בחשיבותו אחרי שלב סיפוק הצרכים הפיזיים
ברמה האישית ונגזר מכך גם ברמה הלאומית
סיפוק צורך ברמה הנמוכה הוא תנאי הכרחי לסיפוק הצרכים הבאים.
לאור היות ישראל במלחמות מתמשכות אפשר להבין
מדוע תקציב הביטחון גבוה מאד
הרצון למשוך כוח אדם ברמה גבוהה
למה להיות בצבא קבע אם אני מבוקש בחוץ ומתוגמל טוב יותר ?
אהבתיאהבתי
השאלה היא לא אם צריך צבא אלא אם צריך צבא בזבזני
אהבתיאהבתי
סילחו לי מראש על הלשון הבוטה, אבל ההתנהלות של המדינה עבורי זה כבר עניין של רגש.
מה שאיש הקבע בן ה- 63 אמר לא-מדויק בעליל:
קודם כל, חלאס להתייחס אלינו כאל מטומטמים. כל טיפש שהיה בצבא יודע כמה בזבוז, אי- יעילות ושחיתות הולכים שם. הצבא הזה צריך במהירות האפשרית לקצץ חצי מכוח האדם הסדיר והקבע שלו, כפי שראינו היטב בתכנית "צבא העם" של חיים יבין ובספרו של עופר שלח על הרפורמה הכ"כ חיונית בצבא, צריך לבטל דחוף את הרעיון האיוול של "צבא העם" (אנחנו כבר לא בשנות החמישים), ולשלם משכורות רגילות – החל מהיום הראשון בצבא. ממש כמו בכל מדינה שבה אין גיוס חובה. ארה"ב, למשל. זה יחסוך מיליארדי שקלים בשנה. אין מה לעשות עם כ"כ הרבה כוח אדם, ובגלל זה יש ערימות על ערימות של תפקידים מיותרים – הן בסדיר והן בקבע. זו אחת הסיבות גם שבגינן צה"ל נמצא כל הזמן בחוסר כספי ודורש יותר ויותר כל שנה.
שנית, מדוע לכל הרוחות עד לא מזמן הרבה אנשי קבע השתחררו בגיל 42 (!!!!!!!!!!!!!), כלומר 25 שנה לפני כל אדם אחר במשק, שעובד כמו חמור? במיוחד העובדים הלא מאוגדים. מדוע צריך איש קבע להנות מפנסיה נדיבה בזמן שעובד קבלן "יהנה" מ- 2200 ש"ח?
שלישית – את הסיפור של "איך יהיה אפשר לגייס אנשים איכותיים" תספר לטיפשים. אפשר לחשוב שכל רס"ר ונגד וסרן בצבא הם עילוי אינטלקטואלי ואמא תרזה בליבם הרחום. חלאס, חלאס עם הטיפשות הזו. בצבא יש גדודים על גדודים של אנשים טיפשים. גם אני שירתתי שם שלוש שנים, אני יודע מה הולך שם. אם אתה צריך תזכורת קטנה, תראה את הפרשיונת הקטנה מאת אורי משגב על הצוער המסכן שצייר קרירטורה של היטלר ומיקי מאוס ואת הנאום המגוחך של המג"ד הטיפש חובש הכיפה לאחר ההדחה.
באותה מידה חלאס לפמפם לי שכל קצין בקריה מסכן את נפשו. יש רס"רים ונגדים וקצינים שלא עושים כלום כמעט כל היום מלבד לשתות קפה אצל זה והפסקת-ערגליות אצל ההוא. זה כל מה שהם עושים. הקצינים הקרביים קורעים את התחת – מסכים לגמרי, ומשכורתם ותנאיהם מוצדקים. אבל יש עוד אלפים בצה"ל שהם מיותרים לגמרי. אני עד היום זוכר בדיוק את מערכת היחסים ההדוקה בין רס"ר הבסיס לרב החטיבה, שני לא-יוצלחים שמלבד הסתובבויות והעמדת פנים שעושים משהו, קיבלו אחלה תנאים ומשכורת עבור חוסר העשייה הזה.
הרבה מאד אנשי קבע מקבלים משכורת ותנאים שלעולם לא היו מקבלים בשוק הפרטי. שלא לדבר על זה שהצבא הוא זה שסלל להם את הקריירה מלכתחילה – אם מדובר בחיילים מתחום הטכנולוגיה. אדם כזה באזרחות היה צריך להתרוצץ מראיון עבודה לראיון עבודה. אלו שמחזיקים בתפקידים פקידותיים ולא טכנולוגיים – בכלל אין מה לדבר עליהם. רוב מכריע שלהם היה נאלץ לכתת רגליו ממשרד למשרד לולא היה הצבא מעסיק אותם מגיל כ"כ צעיר. איזו דרישה באזרחות יש לכל הרוחות לפקיד שלישות, בחייאת? עאלק "בשוק הפרטי הם היו מקבלים שכר גבוה בהרבה". בסדר, שמענו עליך.
אהבתיאהבתי
הנה, טור של מירב ארלוזורוב מהיום. http://www.themarker.com/news/1.2321603
אמר לפיד הטיפש על החוק העקום שלו:
"אנחנו אומרים באופן הברור ביותר", הסביר לפיד בלהט: "מי שתורם יותר – יקבל יותר. שירות צבאי, או אזרחי או לאומי, זה ערך. צעיר שתורם שלוש שנים מחייו, צעיר שבמקרים רבים מסכן את חייו, הוא אזרח טוב יותר וראוי יותר. מגיעה לו העדפה בולטת וברורה".
לפיד לא רק טיפש, גם שקרן. עאלק "ברוב המקרים מסכן את חייו". רוב מוחלט של הצבא משרת כג'ובניקים – בתפקידי שלישות ופקידות, תומכי לחימה (גם בקרב אלו רוב מוחלט אינו מסכן את חייו, אני מדבר מניסיון. למשל, רב של חטיבה מרחבית בצפון, על גבנון לבנון, לא יוצא לשום פעילות מבצעית) ובשאר תפקידים מומצאים כגון מש"קי ממטרות.
אהבתיאהבתי
אביעד, עצה קטנה: קח דוגמא מדני אורבך. אם אתה טורח וכותב פוסט, לפחות תגיב קצת לקוראים שלך. קח תפקיד יותר פעיל בדיון, בחייאת. כמובן שאתה לא חייב, אבל ככה אתה סתם "מייבש" את הקוראים. פוסט ברשת זה לא טור בעיתון; קראתי את טורך בידיעות, ובאתי לכאן להגיב בכוונה, כי אני יודע שהאינטרנט אמור להיות אינטראקטיבי.
אהבתיאהבתי
תודה על השיעור. על מה אתה רוצה שאגיב?
אהבתיאהבתי
תודה, לא באתי להטיף מוסר או ללמד שיעור חס וחלילה, רק שנשמח לשמוע את דעתך על דברינו. בסה"כ, הרי, הגעתי לכאן מקריאת טוריך בעיתון המודפס.
*מה דעתך על התזה של עופר שלח (בספרו "המגש והכסף"), למשל, כפי שהזכירו כאן, על קיצוץ מסיבי בכוח האדם של צה"ל? גם אני סבור שצריך להפוך אותו לצבא מקצועי גרידא. הבזבוזים בו בגלל הרעיון של צבא העם הם בלתי נתפשים פשוט.
*מה דעתך על ה"קונטרה" שנותנים חלק מהאנשים כשאומרים להם על קיצוצים של כוח אדם בגופים ממשלתיים: "ומה יעשו עם כל המפוטרים"?
*מה לדעתך צריך להיות הסטנדרט ההוגן והצודק ביותר, בתיאוריה כמובן, לתגמול על עבודה? לדוגמא: אנשים כל הזמן מפמפמים את הרעיון של "מי שעובד קשה צריך לקבל יותר" או "מוכשרים יותר יקבלו יותר, אין מה לעשות, זה הקפיטליזם התחרותי".
אך בפועל, המציאות מראה רוב הפעמים בדיוק את ההפך: רוב העולם עובד קשה מאד בעבודות כפיים או במשרות שוחקות נפשית (למשל – קופאיות בסופר, עובדים במקדונלדס) והרבה פעמים אין שום קשר בין רמת הכישרון של אדם לשכר שלו.
אני אומר את כל זה בתגובה להערות של אנשים על רמת השכר שמקבלים אנשי קבע, והתגובה שלך לדוגמא שאיש קבע קרבי צריך לקבל יותר מפרופסור. אם אדם מסכן את חייו – הגיוני מאד שצריך לקבל יותר שכר. אם אדם עובד שעות מרובות – הגיוני יותר שיקבל יותר שכר. אבל ממתי מתוגמלים אנשים בארצנו לפי עקרונות אלו?
האם זה הוגן שאיש קבע בקריה יקבל שכר גבוה יותר מקופאית ברמי לוי? האם זה הוגן שפקיד בעיריה יזכה לתנאים טובים לאין שיעור יותר מסדרן סחורה בשופרסל? מה ב-א-מ-ת צריכים להיות הסטנדרטים לקביעת רמת השכר של כל אדם ואדם?
שנות הלימוד שלו, כמו במקרה של רופאים? לגבי כך אני מסכים. סיכון חיים, כמו במקרה של קצינים קרביים? אני מסכים. אך גם כורה פחם בצ'ילה מסכן את חייו וזוכה לתגמול עלוב עבור כך.
מה אתה אומר על כל זה?
אהבתיאהבתי
קודם כל באת והטפת. זה בא עם חוק כללי והפנייה לילד הטוב שממנו צריך לקחת דוגמא. זה לא נורא. לו היית עובר על המאמרים שלי היית רואה שאני מגיב על רוב התגובות גם ללא השיעור.
לגופן של ענין:
א. שלח צודק.
ב. הטענה הזאת היא מגוחכת כשזה מגיע לצבא הקבע. מדובר באנשים צעירים שיכולים למצוא עבודה אחרת ומכל מקום לא כל קיצוץ חייב להתבטא בפיטורים.
ג. השאלה אינה הסכנה כשלעצמה אלא הערך התרבותי, חברתי וסמלי, שקהילה מייחסת למידת הסיכון והחשיבות שהיא מייחסת לעיסוק המסויים. אין לזה קשר למידת הסכנה "האובייקטיבית" וגם לא לשנות הכשרה. מנהל בכיר (בעל תואר שני נאמר) מקבל הרבה יותר מפרופסור שעובד אצלו בחברה; מנתח פלסטי מרוויח הרבה יותר מהמטולוג.
. הצבא הוא גוף חשוב שאנשיו צריכים לזכות בתגמול. תגמול הוגן אין פירושו בזבוז ובוודאי אין פירושו חזירות על חשבון אחרים.
אהבתיאהבתי
מסכים, כבר הערתי שלא הייתה כוונה כזו, למרות שיצא ככה.
הבנתי את דבריך – בקיצור, כמו הרבה גורמים בשוק הקפיטליסטי – לערך של אדם/לשווי של עבודתו בשוק איןקשר לאלמנטים של העבודה כמו רמת הסיכון, שעות עבודה, שנות הלימוד וכו' – כלומר אין קשר למרכיבים ה"אובייקטיביים" האלו.
אני לא יודע אם זה תמיד קשור ל"הערך התרבותי, חברתי וסמלי, שקהילה מייחסת למידת הסיכון והחשיבות שהיא מייחסת לעיסוק המסויים", כפי שטענת, משום שרמות השכר לעיתים רבות אפילו לא מתחשבות בגורמים האלו [של ערכים תרבותיים, סמליים וחברתיים] אלא הם פשוט תולדה של 'התקמבנות', קשרים, נפוטיזם וכו'. רוצה לומר: ג'ובים "מסודרים" לעיתים רבות אין בהם לא רמת סיכון, לא שעות עבודה, לא שנות לימוד קודמות ולא ערך תרבותי, חברתי או סמלי שקהילה מייחסת לעיסוק —
הם פשוט תולדה של ריקבון ושחיתות של המערכת; של ה"עקימות" שלה.
איזו חשיבות, למשל, מייחסת הקהילה לקיומם של ג'ובים פקידותיים-ניהוליים נוחים, מהסוג שכ"כ הרבה ממנו מתקיים בארץ? הקהילה לא מייחסת שום חשיבות, הג'וב הוא פשוט "סידור" מלמעלה.
אני בכוונה מתייחס לעבודות מסוג מסוים בשם "ג'וב", בלשון לגלגנית.
פעמים אחרות רמות השכר וההטבות של עבודות רבות נקבעות באופן שרירותי למדי, או שרירותי מאד — לפי צרכי השוק. אם למשל היו הקופאיות בכל הסופרים בארץ שובתות – והיה להן וועד סגור (שלא מתיר כניסת קופאיות חדשות או הכשרתן בצורה מהירה כ"כ) חזק שלא נשבר ולא נכנע – השכר שלהן היה יכול לעלות גם פי שניים. מדוע? כי היה בשוק צורך אדיר בקופאיות.
אהבתיאהבתי
הסיבה שבשלה פקידים מתוגמלים היטב, היא שפקידים הם המתגמלים. זה לא נובע מחשיבותם האינהרנטית וגם לא מחשיבותם החברתית/תרבותית. זה נובע מן העובדה שמישהו יושב על הברז והמישהו הזה הוא פקיד. מאותה סיבה אינולקטואלים בטוחים שהם הרבה יותר חשובים ממה שהחברה חושבת: הם יושבים על הברז הסמלי.
אהבתיאהבתי
איזה יופי לראות…
דמוקרטיה ישירה בטלפון הסלולרי בפתח. שלטון הנציגים בשעותיו האחרונות…
אהבתיאהבתי
תודה על ש"סידרת" לי קצת את המידע בראש. השאלה היא – אם יש בארצנו כ"כ הרבה אנשים חכמים וידענים שיודעים מה צריך לעשות כדי לתקן את המדינה העקומה הזו, מדוע לכל הרוחות הכל נשאר כ"כ עקום כזה הרבה זמן?
מי צריך לקום כאן כדי שיקח את המושכות ויחסל את כל הריקבון הזה?
אני יודע שתכניות על תכניות על תכניות לרפורמות בכל תחום אפשרי נמצאות, נאגרות, נערמות במגירות ולא יוצאות לפועל אף פעם, כמעט. יש המלצות כאן לרפורמות-משפרות-חיים בכל תחום, בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת —
אבל כלום מכל זה לא מבוצע.
אין סולידריות, וכל אחד דואג לכיס הקטן שלו, וזהו. ככה זה. אין דבק שיאחד את האנשים הקרויים "עם ישראל". ואני אפילו לא מדבר ולא מזכיר את החידלון הגדול מכולם של הפלשתינים, השטחים המיותרים האלו וכו'.
מה אתה אומר על כל זה? מה יישאר מישראל אם תמשיך כך? האן לנצח כאן יהיו אוכלוסיות מופלות לטובה על חשבון אחרות, שכמעט ועובדות בעבורן?
אהבתיאהבתי