עד שהוחלפו על ידי החמאס, היו האיראנים הנאצים התורנים שלנו. האיום שהציבו לישראל הוצג על ידי נתניהו ומדברריו כפצצה מתקתקת, שישראל תיאלץ, בתוך חודשים, לפעול צבאית כדי לנטרל אותה אפילו לבד, "וימות העולם". את ההסכם שהתגבש בין המערב לאיראן אחרי עליית עלי רוחאני לשלטון הגדיר נתניהו כהונאת ענק, פיתיון שהמערב הטיפש בולע בחולשתו. נתניהו חזר אז על העיקרון המדיני החביב עליו: אין עם מי לדבר. כוח הוא תבונה; משא ומתן הוא טיפשות. המערב לא התרשם מן התבונה המדינית של נתניהו. הוא הגיע להסכם עם איראן, הסכם שלכל הפחות משהה את תכנית הגרעין האיראנית (מה שלא עשו כל האיומים ונפנופי החרבות שלנו). אם לשפוט על פי הורדת הטון הדרמטית של דוברים ישראלים, נדמה שגם בירושלים סבורים שעל אף שהבעיה לא נפתרה (ולישראל יש סיבה מוצדקת לחשוש מאיראן מגורענת), מידת הבהילות ירדה משמעותית.
אבל מה שחשוב יותר משאלת מיקומו של הקו האדום ברישום הפצצה שראש ממשלת ישראל הציג לעולם באו"ם, הוא אופיים המורכב של המהלכים האיראניים. כל עוד שלט באיראן מחמוד אחמדינג'אד, שררה תמימות דעים בינה לבין ישראל: המדיניות היחידה היא "לעזאזל מה חושב העולם". דיפלומטיה היא מילים וכשיש צבא לא צריך מילים. איראן שילמה מחיר כבד על הגישה היהירה הזאת למדיניות. היא שילמה בבידוד חמור ובמשבר כלכלי. אם ציפינו ממדינה לא-רציונאלית לכאורה האחוזה בסבך חלומות דתיים של גדולה טריטוריאלית ומוסרית, לתגובה "ישראלית"—התחפרות בעמדות הקיימות-התבדינו. מה שקרה בפועל הוא שהציבור באיראן הצביע בעד מועמד מתון יחסית, וזה שינה תוך זמן קצר את מה שהיה עד אז ספינת הדגל של המדיניות האיראנית. תהיה אשר תהיה דעתנו אשר תהיה על ההסכם עם המערב בטווח הארוך, קשה להתעלם מן העובדה שהוא מהווה כניעה ללחץ המערבי, ולו מן השפה אל החוץ. אבל הסיפור לא נגמר כאן. הופעתה של דאע"ש והתפרקות המדינה העיראקית, הובילו את איראן לצעדים מפוכחים נוספים: איראן סיפקה נשק לאויביה הכורדים והביעה נכונות לשתף פעולה עם השטן הגדול, ארה"ב, במהלך שנועד לעצור את הגורם החדש שצץ באזור. כל זה אומר שלאיראן "הלא-רציונאלית" יש מדיניות המבוססת על קריאה מפוכחת של מפת הכוח האזורית והעולמית ולא על "ווישפול תינקינג". האיראנים היו מעדיפים לצפצף על העולם. הבעיה היא שלצפצוף יש מחיר. הם היו מעדיפים לא לשתף פעולה עם ארה"ב. הבעיה היא שכרגע ארה"ב היא לא הבעיה הגדולה ביותר של איראן. האויב של אויבי הוא ידידי. באיראן מבינים את זה.
בישראל פחות. למה להחליף דיסקט, אם אפשר להמשיך כרגיל (גאווה לאומית כתחליף למדיניות; האינטרסים של מדינת יש"ע על חשבון האינטרסים של מדינת ישראל) ולעזאזל המציאות? עליית הכוחות החדשים במזרח התיכון פירושה שבעבור מדינות כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית ישראל שוב אינה הבעיה העיקרית. הן מעוניינות בברית שתעצור את האסלאם הרדיקלי. אויבו של אויבי הוא ידידי. ישראל היא מדינת מפתח במועדון הזה. אבל כדי שנוכל להיכנס למועדון, אנחנו צריכים לשלם את דמי הכניסה—הסכם עם הפלסטינים הכרוך בפינוי התנחלויות. בלעדיו יתקשו המשטרים "המתונים" למכור את הברית האזורית החדשה לציבור במדינותיהם. בהסכם הזה יש סיכונים, אבל הסיכויים שהוא פותח בפנינו עולים עליהם עשרת מונים. אם ממשלת נתניהו אינה מסוגלת להבחין בהזדמנות החד-פעמית שנקרתה בפניה לקדם את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, היא צריכה ללכת.
התפרסם בידיעות אחרונות 10.9.14
הבלוג של אביעד קליינברג 