הייתה מלחמה?

החברה הישראלית היא חברה ללא עבר. מלחמת חמישים הימים, שנגמרה רק לפני שלושה שבועות, נמחקה כמעט לחלוטין מן הזיכרון הקולקטיבי. לכאורה מדינה שניהלה מלחמה ארוכה באויב חלש בהרבה וסיימה אותה ללא הכרעה נדרשת לחשבון נפש ציבורי—מה הוביל אותנו למלחמה הזאת, שהתבררה במבט לאחור כהעתק מדויק של קודמותיה? מדוע התנהלה כפי שהתנהלה ומה הלקחים שיש להפיק ממנה? רק לכאורה. אנחנו, בישראל מתקשים כידוע בחשבון ובהיסטוריה. בשבוע הראשון אחרי אנחנו מצהירים שמעכשיו הכול יהיה אחרת. עוד שבוע חולף והכול נמחק: נמחקים הפחדים הלא רציונליים שבהם נפתחה המלחמה (זהו? אתם כבר לא מבועתים ממנהרות?), נמחקות תעצומות השנאה לאויב מחוץ ומבית. מן הרגשות העזים לא נותר דבר. לרגע עוד גיחכנו לנוכח הצהרות הניצחון המגומגמות של ביבי ובוגי, לרגע עוד תבענו איזה דין וחשבון, אבל מאז נשכחו הספקות. אנחנו אמנם לא מאמינים לקברניטים, אבל גם באפשרות השינוי איננו מאמינים. מה כבר אפשר ללמוד מן העבר אם שום דבר אינו בר שינוי? ואם יש שינויים (ולעתים שינויים מפליגים, במפת המציאות), אנחנו מתעלמים מהם. למה לעסוק במלחמה המבעסת בעזה כשאפשר לצפות במלחמת "התכנית הכלכלית" המתנהלת בין שר האוצר בתפקיד הילד שלא-ממש-מבין-בכלכלה, אבל רוצה שיתייחסו אליו ברצינות לבין ראש הממשלה בתפקיד המבוגר האחראי, שאמנם אינו מבוגר ואינו אחראי, אבל זה מה שיש? אפשר להקדיש את האנרגיות למכתב הסרבנים התורני ולמכתבי התגובה הצפויים ("אנחנו נציית לכל פקודה, לכל פקודה, כולל פקודות שאפילו לא נתנו"). מה שהיה הוא שיהיה. העבר, איך לומר זאת, פאסה.

ואם אתם מתעקשים שצריך עבר, יש לנו בשבילכם העבר האולטימטיבי. השואה היא העבר היחיד שמדינת ישראל מכירה בו רשמית. היא נשלפת בכל הזדמנות שבה אנחנו נזקקים לעבר. בתחילת מלחמות למשל: יהיה האויב הניצב מולנו חלש ככל שיהיה, אצלנו שומעים תמיד את שקשוק הרכבות בדרך לאושוויץ. מישהו מאיים במשא ומתן? בישראל כל משא ומתן עם הערבים (שאינו על הפסקת אש) הוא מינכן: מדינאים חסרי אחריות (בתמיכת "השמאל") עומדים להעניק יתרונות להיטלר התורן. אם לא ניזהר, תחזור שואת אוסלו. אל מול שואת הימין (אנחנו הקורבנות) מקפיד השמאל להעמיד את השואה שלו (אנחנו המחוללים). הוא לא יחסוך מאתנו את האש והגופרית הנבואיים, שאמנם לא יועילו למאזינים (כי העם הזה הרי אבוד מוסרית), אבל בספרי ההיסטוריה הם, נביאי הזעם והחורבן, עתידים להירשם.

ומי יכתוב את ספרי ההיסטוריה ההם? לא אנחנו. לנו אין צורך בספרי היסטוריה (מלבד היסטוריה של השואה שהעיסוק בה בבתי הספר הורחב דרמטית בימים אלה ממש). ההיסטוריה ממילא חוזרת: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, המבצעים אותם מבצעים, וועדות החקירה אותן וועדות חקירה, הביבי אותו ביבי, החפים מפשע שנהרגים אותם חפים מפשע, ההבטחות המדיניות אותן הבטחות, הרחבות הבנייה בהתנחלויות אותן הרחבות בנייה בהתנחלויות, הדרישות להגדלת תקציב הביטחון אותן דרישות. אנחנו תקועים, ספק מרצון ספק מאונס, בהווה נצחי, נדונים לחיות אותו מחדש שוב ושוב בניצוחם של מנהיגים המעניקים לעצמם פטור מהתמודדות עם המציאות העכשווית בשם ההתמודדות עם המציאות האירופית בשנות השלושים. מחלת השכחה, שבה לוקה החברה הישראלית מסבירה את הפסיביות המוזרה שמאפיינת את החברה הדעתנית ביותר בעולם—את התחושה שום דבר לא ישתנה. בעולם המשתנה ללא הרף, הפסיביות הזאת מסוכנת לקיומנו יותר מהחמאס.

התפרסם בידיעות אחרונות 17.9.14

16 replies »

  1. למרות שדעותינו מנוגדות אוהבת לקרוא את מאמריך .. האם כתבת באיזה מאמר הצעה איך פותרים את הבעיה בהנחה שאנחנו לא חיים בוואקום .. אולי תצליח לשכנע אותי .. מי יודע

    אהבתי

  2. בתור שמאלן גאה בדקתי את הפאסיביות המדוברת ויצא שמצאתי שאותה פאסיביות עליה מדבר אביעד דווקא הניבה את הפירות הרצויים למי שמנהל את הפאסיביות המדוברת: ההתנחבלויות התחילו עם חמישים איש שרוטים ומשיחיים והן עומדות היום על לפחות שליש מליון ולא כולם מהזן המשיחי-שטחי. הכיבוש המשחית והמושחת שלומו אולי לא ממש מזהיר אבל שלומו גם לא רע. פאסיביות? בגין הביא שלום, שרון הביא התנתקות. אז אם זו פאסיביות – אז הניצחון הוא של הימין הבלתי פאסיבי (?). אם כך אתה טוען שההווה נצחי? ממש לא. ובענין השואה – אדון קליינברג – עוד חיים כאן ביננו היום ניצולים אז מה אתה מתלונן שהשואה עוד חיה ביננו? כי היא אכן חיה ביננו. הסקוטים רוצים עצמאות הקטלונים רוצים עצמאות האוקראינים והסרבים גם ושאר שבטים – וכולם רוצים דברים שלכאורה או לא לכאורה נגזלו או לא נגזלו מהם לפני מאות (!) רבות של שנים – ואתה מלין על כך שהשואה חיה ביננו? שום דבר אחד בודד ממה שכתבת שהוא "אותו דבר" הוא לא באמת אותו דבר. זה שאתה כותב "אותו דבר" לא הופך אותו ל"אותו דבר". בחיאת קליינברג – פאסיביות? שינוי? רוב העם כאן ורוב העם שם לא מאמין בשינוי – מתוקף מה אתה מכנה את חוסר האמונה "פאסיביות"? הם יורים וכאן מתנחלים ואין לא שם ולא כאן פאסיביות. וביבי? לא מבוגר ולא אחראי ותפגוש אנשים שיגידו לך שהוא איום ונורא אבל שאין מישהו אחר. זו לא פאסיביות אלא ההיפך – זו עמדה נחרצת שלא מתאימה לדעות שלי אבל היא ממש לא פאסיבית ונכון לכרגע היא מובילה. בסקרים ובמציאות.

    אהבתי

    • טוב, הנה בכל זאת תגובה מפורטת יותר. לא כל הציבור פאסיבי. יש בו אליטות אקטיביות–למשל המתנחלים. אני חייב לציין שגם האליטה הזאת התמסדה והיא הרבה פחות אקטיביסטית משהייתה. מכל מקום הרוב הגדול בציבור נוהה בצייתנות אחרי מנהיגיו ועושה את דברם. לא מבין מה תקעת את שרון ובגין לכאן. לא מבין את הכעס. לא מתלונן שהשואה חיה בינינו אלא על השימוש הפוליטי בה. עם הרקורד המשפחתי שלי אני מציע לך לא לנזוף בי בעינייני שואה. ומה הקשר לסקוטים ולקטלונים? אל תבלבל בין זיכרון (חשוב ונחוץ) לבין התקעות מנטלית בעבר. יש עמים שנתקעו היסטורית בעבר (הפלסטינים למשל, ממשיכים לחכות לצלאח א-דין), זה נכון. בדרך כלל הם שילמו על זה ביוקר. אתה מקנח בקביעה ש"העם" לא מאמין בשינוי וזאת מבחינתך ההוכחה שהוא אינו פסיבי. זאת הגדרה מעניינת של לא-פסיבי. מכל מקום אני פחות בטוח ממך ש״העם״ מבצע פה בחירות מושכלות. הוא מציית לשליטיו האומרים לט ששום דבר לא יכול להשתנות ועל כן גם לא ישתנה

      אהבתי

  3. אביעד, אני תוהה מה דעתך: האם מההיסטוריה הקרובה של היחס ליהודי ערב למשל, הן מצד האזרחים והן מצד השלטונות [הפרעות, הפוגרומים, הרצח, השוד, הביזה, הפקעת הרכוש והגירוש ההמוני] עלינו להסיק מסקנה כלשהי? האם אי אפשר להאמין לימין כשהוא חוזר על דבריו אלו שוב ושוב, שבאמת אי אפשר לסמוך, במקרה הטוב, על השכן הערבי, ובמקרה הרע צריך לפחד ממנו עד אימה? האם ניתן להסיק מסקנות לגבי התנהלות של עם מסוים?

    מה עלינו להסיק מכל ההתנהגות של ערבים ומוסלמים כלפי העם היהודי בכל הפוגרומים בארצות ערב ובכל הפוגרומים בשטחי א"י? האם צריך להתעלם מכך? האם עלינו לגזור מסקנה חותכת? האם בכלל מסקנה כלשהי אפשרית לגזור?
    האם עלינו להסיק אולי שזמנים השתנו, והיום זה לא היה קורה? הםא עלינו להסיק שהעם הערבי שינה את אופיו? האם אולי עלינו להסיק שאין שום מסקנה להסיק? האם עלינו להסיק ש'אי אפשר להכליל בשום אופן'?

    אהבתי

  4. זה רק מבחינת 'הלמעלה', כלומר השלטונות. אבל איזו מסקנה אתה גוזר מכך לגבי העם עצמו, הערבי, אולי הערבי-מוסלמי?

    אהבתי

    • איזו משמעות יש לשאלה הזאת? הפוגרומים הנוראים ביותר לא היו בעולם המוסלמי אלא בנוצרי: לא רק ספרד ופורטוגל, אלא גם אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, פולין, הונגריה ורומניה. המסקנה שלי היא שראוי לנו לחיות במדינה משלנו. כל אחת מי המדינות הללו מקיימת כיום מערכת יחסים תקינה ואפילו אוהדת עם מדינת ישראל.

      אהבתי

  5. אצל הימין יש לשאלה הזו משמעות יתרה. מבחינתם זה מעיד על האופי של שכנינו ועל כך שלעולם לא ייתכן שלום איתם. במקרה הטוב ביותר, שלום קר כמו במצרים. שזה תרחיש לא רע בכלל, בהתחשב באזור המסוכן שאנו חיים בו.

    אהבתי

  6. בטח אין לך זמן לנהל כאן שיחות מורכבות, או להחזיר לי תשובה, מכיוון שגזלתי מספיק מזמנך. אך הייתי עונה דבריך הנ"ל: האופי שלהם טוב מאשר האירופאים, מתי? לפני 200 שנה? 400? אסכים, ואסכים גם שהיחס ליהודים אז היה יותר טוב מצד המוסלמים מאשר בכל הארצות המערב גם יחד. אבל אנחנו מדברים על היום.

    היום, בעשרים השנה האחרונות, נניח שלושים, אולי אפילו מאז קום המדינה, למי יש יותר דם יהודי על הידיים? מי רשימת המדינות המסוכנות אם לא המוסלמיות, מי בראש רשימת ארגוני טרור אם לא המוסלמים הרדיקליים, מי מפגין נגד ישראל ומפיץ תעמולה שטנית אם לא פלשתינים בחו"ל, מוסלמים וערבים? עשר הסכסוכים המזוינים הגדולים ביותר כיום, 9 מהם מעורב האיסלאם הרדיקלי. מי שואף לכונן מדינת הלכה באירופה ובעולם כולו – האיסלאמיסטים, על ארגוניהם המסועפים והשונים, או נוצרים ויהודים?

    אהבתי

    • שגיא,
      איך כל זה קשור לסטגנציה המכוונת של ממשלות ישראל, של הפאסיביות ולמעשה הסירוב לכל הסדר מדיני, לאפס יוזמה עצמית, מבריחה מכל יוזמה בינלאומית? איך זה משרת את מדינת ישראל? מעבר לתירוץ תירוצים?

      ובחשבון הדמים שלך אל תשכח לכלול את השלטון הישראלי בשטחים.

      אהבתי

  7. עולה שוב ושוב ההתבטאות על ה"אופי" של עם מסויים. האופי של המוסלמים והאופי של הנוצרים וכו'.
    יש לי קצת קושי לאפיין "אופי" של עם. אישית יש בעייתיות לאפיין אופי של בן אדם אחד לא כל שכן למיליונים.
    אופי של עם לפעמים הוא פשוט הרחבה של האופי של מנהיגיו או לחלופין האופי נקבע על פי הנסיבות באותה תקופה. הכוונה לנסיבות תרבותיות, כלכליות ופוליטיות.
    קחו לדוגמא את העם הגרמני ואת "אופיו" במאה ה18 , בזמן עליית הנאציזם ולאחר המלחמה – אז מה האופי הגרמני בעצם?
    כמו תמיד- הכללות הן דבר מטעה.

    אהבתי

  8. פאסיביות? סטגנציה? הכיבוש הולך וקונה אחיזה כמו שחלק ניכר מהעם מבקש. זו סטגנציה בעיני האחד אבל אקטיביזם בעיני השני. באף מקום לא נטען שהעם מבצע "בחירות מושכלות". ההיפך הוא הנכון: בני אדם מבצעים 99% בחירות לא מושכלות שחלק מיכר מהן פוגע בהם-עצמם. אבל קשה להתעלם מכך שמדובר בבחירות – גם אם למי שלא נהנה מאותן בחירות הן נראות פאסיביות.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s