מפתיע שזה מפתיע

נתחיל בטוב: רובי ריבלין עושה כבוד לתפקיד נשיא המדינה. שלא כקודמו, שהתבשם מאוויר הפסגות הבינלאומי, ריבלין ממקם את עצמו בעמקים מפוקפקי הריח שבהם אנחנו, אזרחיה הפשוטים של מדינת ישראל, חיים. כקודמו, אין הנשיא ריבלין מסתפק בקבלת כתבי האמנה משגרירים. שלא כקודמו, הוא אינו מתפקד כשר חוץ אלטרנטיבי שמפריח, בין אירוע האדרה-עצמית אחד למשנהו, קלישאות על ננוטכנולוגיה בעודו מכסה כעלה תאנה את ממשלת נתניהו, אלא כמצפן מוסרי. הוא מדבר על דברים ששלוחי הציבור שלנו, בין ממורך לב ובין מאידיאולוגיה, שותקים עליהם. ריבלין יצא במילים ברורות, חפות משמן זית זך, נגד סתימת הפיות למבקרי הממשלה, נגד דיכוי השונה, נגד הגזענות האלימה שממנה סובל כל מי שאינו מיישר קו עם הרוב, שממנה סובלים, כקולקטיב, אזרחי ישראל הערבים. כך עשה גם בטקס הזיכרון לנרצחי הטבח בכפר קאסם. למרות עיקום האף, ריבלין התייצב ודיבר. הוא דיבר על הכרה בעוול, על חשבון נפש, על החובה לזכור. הוא הכריז שהאוכלוסייה הערבית היא בשר מבשרה של ישראל; הוא הודה באפלייה לרעה ארוכת השנים שממנה היא סובלת ונשבע כי לעולם לא ננסה לדחוק את רגלי הערבים מן הארץ שבה הם חיים לצידנו. נאה דיבר. כל אלה דברים שלא היו אמורים להפתיע אותנו. בחברה מתוקנת התייצבות נציג בכיר של השלטון בזירת מעשה פשע שביצעו חיילי המדינה נגד אוכלוסייה אזרחית תמימה, מעשה שהמדינה הכירה בו וקיבלה עליו אחריות, הייתה אמורה להיות מובנת מאליה. מידי שנה היו ראש הממשלה, נשיא המדינה או שר בכיר אמורים להגיע לאירוע ולקחת חלק באבל על הנרצחים, כביטוי לשאט נפש קולקטיבית מן הרצח ולסולידריות עם הקורבנות. הופעתו של נשיא המדינה בכפר קאסם לא הייתה אמורה להיות "חדשות", אלא שגרה. בישראל, לבושתנו, היא הכל מלבד שגרה.
והנה הרע: אנחנו מופתעים. איננו מופתעים מן התגובות שגררה הופעתו של ריבלין בכפר קאסם, מחרפות ה"יהודון" וה"בוגד" שהוטחו בו. זה הרי מובן מאליו, טבעי, נסלח. ביקור הנשיא בכפר קאסם? הפתעה. כי במדינת ישראל של נתניהו האלימות, המילולית והפיזית, כלפי כל מי שמעז לקלקל את מסיבת ה"אנחנו תמיד צודקים, אנחנו תמיד קורבנות של אחרים" אינה מפתיעה. כל ביקורת היא במקרה הטוב נאיביות ובמקרה הרע בגידה. כאשר קורה משהו שמקלקל את הדימוי העצמי שלנו, מתחלף הזעזוע במהירות הבזק בהדחקה ומיד אחריה בצדקנות: מה רוצים מאיתנו? מה כבר עשינו? בדרך כלל מגיעה אחרי ההתמרמרות רשימה של מעשי עוול שעשו אחרים, לנו או זה לזה. זה אמור לסיים את חשבון הנפש. חשבו על הרצח המזוויע של הנער מוחמד אבו חדיר. הזדעזעתם לרגע? עכשיו די. אנחנו הרי לא עושים דברים כאלה ואם עושים לא צריך לדבר על זה כל כך הרבה. בואו נדבר על דאעש או על השואה. מספיק להתחסד. מספיק להתחנף לערבים או לשמאל. גילויי גזענות נגד ערבים? יאללה יאללה. זה הם אשמים. התרת דמם של מבקרי מלחמותינו הקדושות? אמפתיה לקורבנות בצד האחר? השתגעתם? תגידו, אתם ערבים, או גרוע מזה, שמאלנים? דאעש, השואה.
רובי ריבלין ממלא כיום תפקיד רב חשיבות, מפתיע, בתרבות הישראלית. הוא משמיע, ממשכן הנשיא, את הקול שהחברה הישראלית אוהבת לא לשמוע. הוא מעניק לגיטימציה למה ששנים של שלטון ביבי עשו לו דה-לגיטימציה, לאזרחות, לאחריות, לכבוד האדם. תודה לך רובי ריבלין.
התפרסם בידיעות אחרונות 29.10.14

6 תגובות

    1. if it is possible to react in English because I do not have a Hebrew keyboard, I'd like to say that I do appreciate Rivlin as much as Aviad for what he does and how he does it.
      But where I beg to disagree with Aviad is about our attitude/behavior as a nation-state.
      State sovereignty is based on the primacy, protection and defense of the interests of the State and its citizens. If and when these interests and first and foremost the security of the territory and of the population are in jeopardy (from outside or inside) it is the duty of the sovereign State to use all means at its disposal to prevent any harm being done to the State and its citizens. When a section/minority of the population does not recognize the very essence of the State, calls and works for its end, the State and the majority of the population have the duty to denounce the minority, suspect its loyalty to the State and fight any attempt to destroy it .
      Racist behaviors must be condemned, but active fight against enemies of the State must be pursued..

      אהבתי

  1. כל מילה בסלע.
    כבוד הנשיא מכבד את כולנו בהשמיעו קול ברור וצלול נגד הגזענות ונגד הריסת מרקם החיים בין יהודים וערבים בישראל.

    Liked by 1 person

כתוב תגובה לenviroby לבטל