פרס ספיר והמים הטריטוריאליים של ישראל

לקרתנות פנים רבות. לאחרונה התגלתה בהחלטה להפוך את פרס ספיר לפרס שרק ישראלים (או כאלה שישראל היא "מרכז חייהם") יוכלו לזכות בו. ההגנה העיקרית להתפרצות הפטריוטיות הספרותית הזאת היא דאגה לכאורה לסופר העברי דל האמצעים. לא ייתכן, כך זעקו מתקני התקנונים שהכסף שאנחנו (ובואו נודה—בעיקר העניים שבינינו) מפרישים לקזינו הממשלתי המכונה מפעל הפיס, לא יינתן לאחד מאתנו.

סיפורים על דלותם הגדולה של הסופרים העבריים נפוצו בתקשורת לצד ביטויי התמרמרות עמוקה ויורדת חדרי לב על כך שהזוכה בפרס לשנת 2015, ראובן נמדר, הוא לא רק תושב ארה"ב, אלא גם אדם אמיד. הוא לובש חליפות, זעקו המבקרים. הוא הודה שאכל קוויאר. וכיוון שאיננו יכולים לאסור על לבישת חליפות, או על נישואים לאמריקנית ועל הבחירה לדבר עם בנותיו באנגלית (אם כי אנחנו לא אוהבים את זה; ממש לא אוהבים) ועל אכילת קוויאר, הבה נפסול (בדיעבד) את ראובן נמדר על כך שהוא לא חי בישראל. שהרי, אם נודה, יותר משהיא מיועדת לעתיד, הפסילה מבטאת איזה כעס גדול, וחסר אונים לצערם של הכועסים, על הזוכה המעצבן של שנת 2015. רובי נמדר מעז לחיות במנהטן, לחיות טוב, לדבר אנגלית עם בנותיו ולהרגיש שלם עם עצמו. רובי נמדר גם כתב את הספר הטוב ביותר מבין הספרים הרבים, שנשלחו באותה שנה לוועדת הפרס. כחבר בוועדת הפרס אני יכול לומר לכם את זה במידה רבה של ביטחון, משום שקראתי נתח גדול ממה שפורסם השנה בארץ ואת כל הספרים שעלו לרשימה הארוכה והקצרה.

"הבית אשר נחרב" של נמדר אינו חף מפגמים. כרבים מן הספרים הרואים אור בארץ הוא סובל מהיעדר יד מכוונת, ובעיקר מוחקת, של עורך. אבל למרות פגמיו, הוא אחת מן המבריקות והמורכבות שביצירות שנכתבו בשנים האחרונות בארץ. לולא היה נמדר תושב ארה"ב, לו חי למשל בהתנחלות אפרת (ישראל? לא ישראל?), היו מגניו הציונים-בעיני-עצמם, גומרים עליו את ההלל. שכן הדבר האחרון שאפשר לומר על ספרו של נמדר הוא שהוא מנותק מן הדברים המטרידים אותנו, היושבים בציון. "הבית אשר נחרב" דן בשאלת היחס בין ההווה היהודי לעבר היהודי, בניסיונות להגדיר זהות, שרובם אמנם ממוקמים בארה"ב, אבל הם מבטאים מתח קיומי המאפיין כל יהודי חילוני והוא דן בניסיונות לדלל את הזיכרון; הוא דן בחרדות אפוקליפטיות מחורבן חוזר של "הבית". את כל זה עושה נמדר בעברית מעודכנת לחלוטין, חפה מארכאיזמים ומאמריקניזמים. גם כאשר הוא עושה שימוש בשכבות לשוניות מן העבר הוא עושה זאת בצורה טבעית לחלוטין לקורא הספרות העברית בת ימינו.

נכון, אין בספר נושאי הליבה של הספרות הישראלית: הסכסוך הישראלי ערבי נעדר ממנו; השואה מופיעה בו בשולי השוליים (אם כי האיום בחורבן הבית הוא כמובן דיבור על השואה); אין בו גם דיון בשני הנושאים הקאנונים, והחוזרים על עצמם לעייפה, בספרות הישראלית: יחסי מזרחים אשכנזים ופגיעה מינית. ואף על פי כן, זוהי ספרות עברית ואפילו ישראלית. כי ספרות עברית-ישראלית היא קודם כל שפה ומערכת של הקשרים תרבותיים. אפשר בהחלט לכתוב ספרות ישראלית שגיבוריה יהיו תושבי כפר נורווגי או חייזרים על המאדים. כל צמצום של ההגדרה לרשימה קאנונית של נושאים, היא קרתנות. ספרות טובה חיה רע בתוך גבולות. ספרות טובה פורצת גבולות.

 

פרס ספיר לא היה, עד לתיקון התקנון האחרון, פרס שנועד לתמוך בסופרים ישראלים נזקקים. הוא נועד לתמוך בספרות. זה לא אותו דבר. אפשר להיות אדם טוב, מסור לכתיבה ומוכן לחיות קשה למען הספרות ובה בעת סופר בינוני. אפשר להיות אנטיפת, עשיר כקורח הכותב כלאחר יד יצירות מופת. אין צדק. תיזכרו ב"אמדיאוס" של שפר. אבל המקוממים בעם אינם מבחינים את ההבחנה בין מה שטוב לספרות ומה שטוב לסופר. לעתים, כפי שכתב בני ציפר, בשילוב טיפוסי של סנוביזם וולגרי (כל סנוביזם הוא וולגרי) ופרובוקטיביות קרתנית, מוצאת את עצמה "בת אצולה אירופית", השחקנית שרה פון שוורצה (שהפכה לאחת מן המתפלצות ממתן הפרס למישהו "לא משלנו") במכונית צפופה המסיעה אותה "בדרכים פקוקות" לאופקים. עד כדי כך. פון שוורצה, "בת למשפחת אצולה גרמנית, יכלה ליהנות ממנעמי החיים בארץ מוצאם של הוריה, אך היא בחרה לחיות בישראל ולהסתפק במשאבים הדלים הניתנים כאן לאמנות ולתרבות". דומה שתתקשו למצוא טיעון נחרץ יותר להענקת פרס ספיר לספרות לפון שוורצה—העלבון שבחיים בין הילידים, הפקקים, אופקים, הצרכים הכלכליים. למה שהעובדה שפון שוורצה אינה כותבת ספרות תקפח אותה? הלא היא כאן, בינינו, בפקקים בדרך לאופקים!

 

כי הדיון במצוקות הסופרים, ראוי ככל שיהיה, אינו דיון בספרות. מה שטוב ואנושי הוא להעניק פרסים על בסיס הצורך: פלוני זקוק לפרס הרבה יותר משעמוס עוז נזקק לו. רק מה לעשות שעמוס עוז הוא סופר טוב מפלוני?  זה לא אומר שאסור להחליט לתמוך סופרים או במדענים או באמנים ישראלים על אף שיש טובים מהם בחו"ל. מותר, ורוב הפרסים הספרותיים בארץ אכן פתוחים רק לתושבי ישראל. אבל מותר גם לתמוך בספרות העברית. כי יש הבדל בין מדען ישראלי החי בקהילה האוניברסלית של המדענים ובין אמן החי מעבר לים ואינו חלק מן התהליכים המקומיים, לבין מי שבחר לכתוב ולפרסם בשפתנו. ומה עם פרס הבוקר הניתן רק לאזרחי חבר העמים הבריטי, תשאלו (כפי ששואלים הנתלים בעץ הגבוה הזה)? אני חושב שזאת החלטה מגוחכת של מארגני פרס הבוקר, אבל צריך לזכור שלמרות ההגבלה (המוציאה מן התחרות בעיקר את ארה"ב) חבר העמים הבריטי כולל 53 מדינות שבהן חיים יותר משני מליארד תושבים. יש אינספור פרסים לכותבי אנגלית, בחבר הלאומים או מחוצה לו, כפי שיש להם אינספור אפשרויות. הספרות העברית היא מפעל צנוע בהרבה. מי שבוחר לכתוב בעברית עושה זאת מתוך הכרה ואהבה ולא משום שהוא או היא רוצה להתחרות במגרש הגדול, כמו כותבי האנגלית ההודים והניגרים למשל. ישנם כיום כמה מאות סופרים הכותבים מחוץ לישראל (בעתיד יהיו אולי יותר). הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות הוא למנוע מסופרים אלה שבחרו לכתוב בשפה "קטנה" ולפרסם במדינה עם שוק קטן את ההכרה שתחשוף אותם לקוראים הישראלים ותעשיר את הספרות ואת התרבות הישראלית. אם עלה בידם, כפי שהדבר עלה בידי רובי נמדר, לכתוב ספרות טובה מחוץ למי האפסיים הטריטוריאליים שלנו, צריך לשמוח על כך.

וצריך לבטל את השינוי בתקנון פרס ספיר.

54 replies »

  1. לא שאני מבין יותר מדי בספרות (במיוחד לא בספרות עברית), אבל הזכרת את עמוס עוז ועברתי עכשיו על רשימת הזוכים לאורך השנים ואני רואה שהוא וחבריו לסטטוס (מאיר שלו/א.ב יהושוע וכו) לא זכו מעולם (גרוסמן נשמע כמו הדבר הכי קרוב לשם) למה זה?
    ולמרות שהפרס מגיע לסופר הטוב ביותר, כן נשמע לי יותר הוגן לתת את הכסף לאדם שיותר זקוק לו (גם אם הוא כתב ספר טיפה פחות טוב), אולי היה עדיף להפריד את הפרס לפרס סמלי (ללא כסף) לספר הכי טוב (אם כתב אותו אדם עמיד) ומלגה לספר הכי טוב שנכתב על ידי אדם דל אמצעים?

    אהבתי

  2. ואם לא ישנו את הנוהל, מציעה לשנות ל"פרס ספיר סבח".

    אני מסכימה שהשפה היא קריטריון ראוי יותר מדרכון
    אבל אפשר גם להבין שיקול שקשור לשותפות גורל. מאותה סיבה שאין לתת למי שלא חי פה להצביע ולהשפיע – מבלי שהתוצאות ישפיעו עליו, כך ספרות מעצבת את רוח הזמן גם בהקשר של מקום.
    הפרס יכול לקבוע את הקריטריון שלו על פי לאום ובמקרה הזה, לכלול גם כותבים בשפה הערבית.

    המסר שבבחירת הקריטריון הזה לא יכול להיות מסר לאומני, כי בד בבד עם זה שהוא מדיר כותבים מחו"ל, הא גם שולח את המסר שהחיים פה כל כך מחורבנים עד שמגיע פרס ניחומים למי שמוכן עוד לסבול אותם.

    ובכל מקרה, כל גוף המחלק פרסים מגדיר את טווח הזכאים, כל גבול הוא שרירותי במידת מה. לא קשה לערער על ההגיון שלו. ומצד שני, הצבת גבול היא מוסכמה הכרחית.

    סליחה על הרצינות

    אהבתי

      • מה?!!! קודם כל ברור שצרות עין. אני מקנאה בכל מי שכתב ספר כמוני אבל שלא כמוני, טרח לשלוח אותו, למצוא הוצאה שתקבל אותו, ועוד לזכות בפרס. למה הם כן ואני לא? אני שונאת באופן אישי כל מי שיותר מוכשר ממני, וגם ובמיוחד כל מי שפחות מוכשר ממני ובכל זאת יש לו ספר. ביקור בחנות ספרים בשבילי זה כמו יום השנאה של אורוול.
        אבל חרדות קיומיות? אני שטחית מדי לחשוב על דברים קיומיים . רק אומרת, שיש מקום לייחד את פרס מפעל הפיס לאלו שהיו מספיק מטומטמים לקנות כרטיס.

        אהבתי

  3. עידכון קטן (שמחזק את טענתך) לגבי פרס "בוקר" הבריטי. הם החליטו ב-18 לספטמבר 2013 שהפרס בעתיד ינתן לכל ספר בשפה האנגלית שפורסם באנגליה – ללא קשר למקום מגוריו או אזרחותו של הסופר.

    אהבתי

  4. ערב טוב.

    אולי אין זה מנומס בהקשר הספיציפי של בלוגך, ובכל זאת אולי ראוי שאפצח בשאלה "מה לידידי בביתי" – לאמור, מה לכבודו-כנראה אישיות עתירת זכויות במישור האקדמי, ולספרות העברית שבה אתה מבקש לקבוע מסמרות.אמת, הספרות העברית (והישראלית) הפכה להיות סיר מרק ציבורי לתוכו שולחים הכל אצבעותיהם לדוג ככל שיעלה החופן,או במקרה הפחות טוב, לרקוק לתוכו בפועל ממש למרבה הצער, מרבית ההכרעות של צוות השופטים של 'פרס ספיר' לתולדותיו כל כך מחפירות, ,עד שאין סיבה לפסול אפילו את צירופו לחבר השופטים של החנווני הנוכל בעל הסנטר הכפול מהמכולת השכונתית שלי,קל וחומר אביריה של האקדמיה. וגם לא אוכל לפסול על הסף את המחאה שלך כנגד ה"חוקים" החדשים – לאור העובדה שככל שהקיום בארץ הופך להיות בלתי אפשרי ולא מובן מאיליו, יש כאלה ואחרים שהחליטו לממש את אורח הקיום הספרותי הפוגלי – והכוונה היא כמובן לדוד פוגל שלא עמד בתנאי הקיום בארץ והמשיך לכתוב ולשכלל עד דק את השפה העברית באירופה,בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. כך שיכולים להיות רגליים לסברה שיקום (שוב) מסלול מקביל או עוקף למרכז הספרותי בארץ ישראל. אני כתבתי על כך בזמנו ("דחק מס' 4,) ובשבוע האחרון, גם המבקר אורין מוריס תיאר חלק מן התופעה במאמר ב"הארץ", כך שאולי אין לפסול מראש ערוץ אפשרי כזה שהביטוי המרכזי שלו (בשלב זה) הוא זרות מהותית לאורח הקיום הישראלי העכשווי והעדפת קיום 'פוגלי' באירופה.אמנם ההישג, לפי שעה,עלוב
    למדיי, אבל אולי יש כאן איזה מוצא אפשרי.

    חוששני ששאלות אלה אינן אלא מסך עשן לבעיה המרכזית של "פרס ספיר",יהיו אשר יהיו שופטיו הממונים – לפחות חצי
    מזוכי הפרס הראשון לדורותיו א י נ ם סופרים כלל, אפילו לא קצת, אפילו כמר מדלי! ה'מקרה' המחפיר ביותר היה ,לפחות עד האחרון, העדפתו של לא סופר מובהק וכמעט מוצהר, שכתב רצף מעין יומני מיתמם על חווית מלחמת יום כיפור שלו על "חדר" של יובל שמעוני, לא ספק הרומן החשוב ביותר בספרות הישראלית של שני העשורים האחרונים. רצף של החלטות אומללות,נלעגות, מופרכות שבר שיא בהענקת הפרס לגרפומן חרוף בשם ראובן נמדר .הייתי מפנה אותך (למשל, רק לצורך איור התזה) למאמר של קורצוויל ("בין הפלאי לגלוי") שפורסם ב"הארץ" בשנות החמישים ועסק ב"סבא" הגרפומן של נמדר, פלוני פנחס פלאי, אפיגון עלוב וחרוף של עגנון – נמדר עלוב אף מפלאי, שכן הוא עצמו בניגוד לפלאי,אינו יודע אפיגון של מי הוא – הוא לא הספיק להחליט והספר "נגמר" לו. אבל ההסברים מחוסרי טעם : זה אנחנו, אנשי ה"ספרות" שאמורים לאכול את הביזיון על עטיפות נייר הכסף שלו פעם אחר. חוששני, אדוני, שסיר המרק הציבורי הקרוי ספרות ישראלית הפך כה מצחין, עד שראוי לשגר אזהרה לכל מי שמבקש לתקוע את הכף בקלחת.

    פרס ספיר ראוי לביטול, ראוי להימחות מעל פני האדמה – לא משום שאין סופרים שיש להם פוטנציאל ערכי וראויים לפרס ספיר, (הללו ממילא מדירים רגלם ממנו ונזהרים מכל מגע עמו, אפילו מקרי) אלא מכיוון שאין מי שישפוט וגם הנבונים שבשופטים לא יעמדו במערכת הלחצים הכבדה המופעלת עליהם. (אמנם שמם חסוי, כביכול, אבל החסוי הופך להיות חשוף וגלוי בחלוף שבוע מן המינוי, לתשומת לבך, אדוני – וגם מי שלא גלו את אוזנו ישער במידה רבה של דיוק מי ומי בחבר על פי בחירת חמשת המועמדים הראשיים).

    בסיום הדברים, קבל נא התנצלות מאת מי שדפק חזק מדיי על דלתך, להודיע לך שאין כאן מקומך.בתמורה,
    לא אתיימר לשפוט או לקבוע מסמרות בתחומי .התמחותך.

    Liked by 1 person

    • התגעגעתי אליך אמנון (באמת). טוב שבאת, שוצף וקוצף כדרכך. אגב אתה מוזמן בהחלט לקבוע מסמרות על כל מה שאני כותב: גם בתחום ההיסטוריה. כל מה שהועבר לרשות הרבים, כלומר מצוי מחוץ לבית הקברות המכונה עיתונות מקצועית, הוא נחלת הרבים. "מקצועיות" מתאימה לאקדמיה השנואה עליך. בתחום הציבורי אפשר בהחלט להיות לא מקצועי ומוטה והיסטרי. אדרבה ואדרבה. התרבות היא זונה ולו היינו מותירים אותה למומחים הייתה גוועת ומתה (ולו ממרירות–כמו קורצוויל אהובך).

      אהבתי

  5. מלים,אדוני נכבדי, הם זבובים של טיח טפל. אילו (נניח,רק נניח) התייצבתי במקומך על הקתדרה לקבוע מסמרות בפועל ממש, בשטחי השיפוט שלך הלא היית מזמין משטרה ואני, כמות שאני, הייתי מובל מן הקתדרה באזיקים ובמקרה היותר אופטימי,יחסית, ולאחר בילוי חצי יום בחדר מעצר, הייתי חותם על התחייבות שלא לקרוב אל האקדמיה שלך בטווח של ת"ק פרסה. ולמשך עשרה ימים הייתי מתגורר רחוק במידה מספקת, היינו, בכוך האפל של הדודה הרשעית בטבריה. גופתה של
    הכלבה הגוססת הקרויה בטעות ספרות עברית, מופקרת לכל פרעוש בחלד שיתייצב על גבה או על קצה חוטמה ויחווה
    דעה ממושכלת על תעודתה, סיכוייה, מצבה, וסוג האנטיביוטיקה הראוי לה.גם כלבה גוססת ברשות הרבים ("נחלת הרבים" כלשונך) ראויה קודם כל ומעל לכל לטיפול מקצועי.בעירייה של מקום מגורי הקודם היה אדם מיוחד שזה תפקידו : לפנות פגרים,ואת הגוססים למרפאה הוטרינרית ,בהמתנה לזריקה הגואלת – כי למה להאריך את יסוריה במזון החרבונים של נמדר ושות' אני מבין את טינתך הסוברנית, המולדת כמעט, לקורצוויל שהיו לו דעות נחרצות משלו על ה"אקדמיזציה' של היהדות ,ומאחר והיה בעצמו בוגר סימנריון רבני היה לכם כאבן בכליה. אפשר כך ואפשר אחרת,איני קובע מסמרות במה שאינו מתחומי, אבל מה אשמה הספרות מלפניך? קורצוויל, היה (גם) חוקר ספרות דגול, בניגוד לפלוני ואלמוני, לא בדיוק חשוב מי,כי מה זה משנה ומה כבר ההבדל,אדרבה ואדרבה, זונה זו או אחרת, אין על מה להתקוטט בראש חוצות. ישרבטו להם
    האנשים, ואם יתמזל מזלם ,יזכו ב"פרס ספיר".

    אהבתי

    • אמנון יקירי, הבית שאתה נחלץ להגן עליו אינו שלך. זהו בית התרבות העברית. הוא שייך לכל אוהביה–שלא לדבר על העובדה שאין לך שום מושג מה מידת המומחיות שלי בספרות. כל מה שאתה יודע הוא במה עוסקים הפרסומים שלי.
      הלאה: פרסים משקפים תמיד איזו פשרה, מתוך המצאי, בין טעמים שונים ובין גישות שונות. הם לא ״האמת״. הבחירות של פרס ספיר היו לא פעם לצנינים בעיניי. אבל לא משום שלא היו ״מקצועיות״, אלא משום שהיו סרות טעם. אם יש אמת מקצועית היא לא מצויה בוועדות פרס. היא חלק מן השיח הפנימי של המומחים שאין לו דבר עם פרסים. אבל ישנו שיח נוסף, שבו מוטב לא לנפנף בקרדיטים אלא בטיעונים. בזירה הזאת אנשים יכולים לנהל אתי דיון ולא יעלה בדעתי להסות אותם בשם המומחיות, וודאי לא לגרש אותם לתא המעצר.
      אני לא חושב שנמדר חף מפגמים. אני יכול למנות רבים מהם בעצמי. אני חושב שהוא היה האופציה הטובה ביותר ביבול השנתי. אני גם חושב שדיאגנוזת הגרפומניה הנחרצת שלך אינה ״האמת״. אתה יכול לטעון אותה ולנמק אותה ואני יכול לטעוון את טענותיי ולנמק אותן מתוך ידענות ואולי טוב טעם שאינם פחותים משלך, אמנון חביבי.
      אשר לטעמיהם של המומחים לספרות, אבוי אבל יצא לי להיחשף ללא מעט מהם ולהתפלץ.

      אהבתי

  6. נכבדי, תרשה לי שאלה מיתממת : איך אדע (בלשון רבים: איך ידעו) מה הידע של כבודו בספרות?ללא פרסום מאמרים כלשהם? האם תוארך האקדמי הוענק לך על סמך היעדר פרסומים? על בסיס שיחות מסדרון? ואולי רוח בטנם של הממונים עליך בזמנו היא שגרמה? איני פוסל, כמובן,רק אצהיר בזאת שאני, המכיר כמעט כל פינה בספרותנו, יכול לקבוע מסמרות על סמך קריאה בטקסטים. למרבה הדכדוך,גם חיטוט עמוק בבלוגך זה לא העלה שום תזה ,ולו מתליעה וצומקת כגרוגרת, בדבר ספרותנו ,תעודתה וסיכוייה.ה"סנוביזם הפסקני" של קורצוויל גובה היטב,לשם שינוי, בידע ספרותי עמוק ,גם בספרות הגרמנית והאוסטרו הונגארית שלא לדבר על הספרות העברית, לאורך, לרוחב ולעומק, כ ו ל ל הטקסטים הסקראליים,
    שמצואתם ניזון נמדר החביב כאילו בלע קוויאר..

    אין לי עניין לפגוע באיש, אבל אין מנוס מהמסקנה שהמינוי שלך כשופט בפרס ספיר , מעבר לתואריך הבלתי רלוואנטיים
    לעניין הספציפי בו אמור הפרס לעסוק הוא רנדומאלי לחלוטין. קדמה לך איזו משפטנית ידועה,שהוכתרה כיו"ר חבר השופטים. הלכתי לשמוע אותה, אשה חביבה וחריפה,ללא ספק, אבל בספרות לא הבינה דבר.ולא היתה מעורה מעבר לתריסר הספרים ה"מדוברים" אותם הספיקה לקרוא בעשור האחרון. למיטב שיפוטי, יושרה אקדמית הייתה מחייבת אותך לדחות על הסף את המינוי. (כך, למשל, אילו היו מציעים לי (סתאאאם) מינוי כזה הייתי דוחה אותו בטענה שאני מייצג דעת מיעוט שולית,סוג של קצה ולא תווך – על אף שאני מעורה בספרות העברית החדשה ופרסמתי
    בעניינה מאות מאמרים לאורך שלושים וחמש השנים האחרונות. ולידיעתך :אין בשני העשורים האחרונים שום "שיח" בין
    "מומחים"-בספרות. לא בפועל ולא בכוח. המערכת (גם האקדמית) התפרקה לחלוטין.ראשיה הבלתי מוכתרים מעלים גרה בחו"ל או שוכנים לבטח בעולם שכולו טוב.תלמידיהם שניצלו מן הגרדום ,רובם פרשו, מברכים על מזלם הטוב.שיצאו מהאקדמיה בשן ועין. הלא זה עצם העניין (וגם העצם של הכלב שמת מזמן)..לא אכביר פרטים – חוששני שאתה מכיר את המצב טוב ממני, עובדה – חוות דעתך על ה"מומחים" גרועה אף יותר מדעתי אני.

    ועוד עניין,אם יורשה לי : אין לאיש בעלות על התרבות (היינו: תרבות הפנאי),אפילו לעורך "האח הגדול" אין. יש לי בעלות (מטעם עצמי) על הספרות, כמידת השתתפותי בה ודאגתי לשלומה וטובתה.אין זאת אומרת שהיא ש ל י ושהיא ב ר ש ו ת י.,עובדה: כל זב,מצורע, סוחר שטיחים בבזאר פרסי יכול לשרבט כחפץ ליבו,ואם התמזל מזלו ויש לו אמצעים יוכל לזכות ב"פרס ספיר",וזה לגיטימי לחלוטין.הביזיון הוא של חבר השופטים – מומחים או לא.

    לגבי תביעתך לנמק : איך לנמק מה שנמק ומעלה ירוקת של פגר? לכל היותר אוכל לחוות דעה על הקוויאר,אילו
    הבנתי במיני מזונות.

    תודה על הסבלנות ואורח הרוח האקדמי.

    אהבתי

    • אמנון היקר. לא אתווכח אתך. ורק אזכיר לך את גיבוב ההבלים הנבער שכתב אלילך על שבתי צבי של גרשום שלום. ועל אף שמדובר בטקסט מוטה ומלא חורים ככברה , היה לא מקום ואפילו חשוב. ויש לו גם מעריצים. ומדוע לא? אם נסמוך רק על דעתך, השנונה והחדה, יקירי ספק אם תשאר אבן על אבן מן הספרות העברית. לילה טוב.

      אהבתי

  7. גיבוב הבלים? לא בטוח. קונפליקט אידאי דתי? ללא צל של ספק.
    אין ויכוח – לנמדרים זה רווח בטוח : הם רוצים פרסים וקוויאר,וזאת סיפקת לשביעות רצונם המלאה.
    ויש מצבים בספרות בהם אולי עדיף שלא יוותרו זנב כרע ובדל אוזן.,אבל מה איכפת לך? אתה לא מהספרות.
    שוב,תודה על האירוח, לילה טוב.

    אהבתי

  8. מר נבות,

    נראה שאתה כרוך מאד אחרי מאפורות ודימויים מעולם החי, ולכן אשיב לך באותה מטבע: צייר בדמיונך את דמותו הדוחה ומעוררת הסלידה של כלב זקן, שמן, נשכני וחסר שיניים. כבר שנים שאיש אינו מתרגש מנשיכותיו (הלא הוא חסר שיניים…) בעולם הספרות מתייחסים אליו בסלחנות-פטרונית כאל בדיחה לא-מצחיקה, מוצג מוזיאוני-פולקלוריסטי – אבל הוא בשלו, נושך ונושך, משקע בנשיכה את שארית כוחותיו המדולדלים, כאילו עצם קיומו תלוי בנשיכה האינסופית הזו.

    הלא תסכים אתי מר נבות, בתור מומחה עולמי לספרות, שזהו דימוי דוחה בעליל!

    שמור נא לעצמך את דעותיך חסרות-החשיבות והבלתי-מבוססות על כתיבתי ומקורות ההשראה שלי. לא מפיך אנו חיים.

    ולגבי הקוויאר המפורסם שהואלת להזכיר פעמיים במהלך התכתובת האווילית הזו – אני מבטיח לחשוב עליך בפעם הבאה שאמרח כף גדושה ממנו על צנים מכוסה בקרם פרש דשן ורענן, ולא אשכח לקנח אותו בכוס של שמפניה איכותית.

    סליחה אביעד, שהרשיתי לעצמי להשתולל קצת בסלון שלך, מישהו נשך לי בקרסול פעם אחת יותר מדי

    רובי

    אהבתי

  9. נכבדי,

    כשמורי ורבי ישעיהו לייבוביץ היה הוגה בקול שורקני את המושג "מצח אשה זונה" ,מפיו חסר השיניים – לא הבנתי למה הוא מתכוון.

    צריך אדם לבלות בעולמנו ששים שנים וקצת כדי שהפרדיגמה של המושג תתמחש לעיניו.

    גנזתי מאמר ארוך ומנומק בעינייך ,ובעניין ספרך, אדוני, ובו עשוי להתבהר למי יש פה שיניים. כנראה שאאלץ
    לבסוף לפרסם אותו. מעניין מאוד להיווכח מה יהיה אז מצב הקרסול התפוח ממילא וגם איברים אחרים בגופך, גוף
    של אתלט יווני ,ללא צל של ספק.

    יורשה גם לי להתנצל בפני בעל הפונדק שלנו : אני מניח שלא אלה החזיונות שאיחלת לבלוגך. אתה והחוסה שלך לענייני
    'פרס ספיר' מוזמנים להמשיך את מהפכת הגראפומאנים בלעדי.הרשו לי לפרוש בשיא,כמו שאומרים.

    אהבתי

  10. צא ולמד, פרופסור קליינברג, למי בדיוק חלקת פה פרסים. אני מבין לחלוטין, עד דכא, שכל עניין פרס ספיר הוא לדידך
    עינין משעשע, הזדמנות בלתי חוזרת להשתולל קצת בשדות זרים. אני משוכנע בכל לבי שאילו כך נהגו וכך כתבו (ואין הכוונה כאן במכתב נגדי) בתחומים שעליהם מושתת קיומך, לא היית מעניק שום פרס ואגב, אין זי זרת של טענה נגד
    החוסה שלך – הוא הרי כותב מה שהוא יודע או יכול,(אבל אילו שווק לו קוויאר קלוקל היה מרעיש עולמות, אבל זה דרך הטבע) לא עכברא גנב, פרופ' קליינברג היקר, חורא גנב. ואתה,כחלק מ"חבר השופטים" בצוותא וכל אחד לחוד בחינת חור מול חור.אינכם יודעים,ואפילו לא יכולים לשער את ממדי הנזק שאתם גורמים כאן לספרות אבל זה – מצוי מחוץ לתחום של החוסה שלך. אין לו צל צלו של מושג במה מדובר וכנראה אינו אמור לדעת. אתה – כן.

    ואני מקווה שזה באמת קץ כל הקיצים של דיון שהקיץ עליו הקץ, כמאמר אבידן שמת כי לא הצליח לזחול והגיע לצלחת הקוויאר(!?) שתרמו לו שכניו והעמידו ליד דלת הכוך שלו ברחוב שמשון 11.

    אהבתי

  11. מר נבות,

    אתה צודק כמובן. אכן ראוי היה לך לפרוש בשיא, בסוף שנות השמונים של המאה שעברה.

    בעניין איומך המצמרר לכתוב מאמר שטנה על חיבורי הצנוע: אדרבא ואדרבא. מעט פרסומת חינם לא תזיק למכירותיו המקרטעות של הספר. מי יודע, אולי יימכרו עוד כמה עותקים שלו במבצע שלוש במאה. על כגון דא נהג לומר מורי ורבי שלי, הענו מאד מכל האדם, אברהם הפנר: מוטב שהמבקר יכתוב "שנאתי את הספר. הספר מחורבן. הסופר מחורבן. אמא שלו זונה!" מאשר שלא יכתוב עליך כלל. "ויש גורסים" היה הפנר מוסיף בחיוך שובב "שזה אפילו עדיף למכירות".

    אני רק מודיע לך מראש שאינני משלם דמי יחצנות. כספי נחוץ לי לקניית קוויאר. יש לך מושג כמה עולה בימינו אונקיה אחת של סוורוגה?

    בהצלחה במשחקים האולימפיים, הו אפולו-הנער של עולם הבקורת

    רובי נמדר

    אהבתי

  12. אל באפך,יקירי.המאמר (שכותרתו "הספרות כבזאר שטיחים פרסי" ) מחולק לשני חלקים שווים : האחד עוסק בספרך הקדוש, היינו בבזאר, והשני בסוכני נדל"ן ספרותי.שמצחם שלהם מפנה להם ערוץ ל"םרס ספיר" ובאשר לדמי יחצ"נות -איך כתב גוגול ? – אין דבר, שתיקה.

    ו- בטובך, אדוני, אל תבלע את הקוויאר על קרבו וכרעיו, מרח ממנו מעט על קלי. הכולסטרול אינו בדיחה ספרותית, לשם שינוי ועל הפרוטמה שלך, פיגורה של אתלט יווני קדום, מה יהיה?

    ונסיים בכמה שורות בלתי נשכחות מתוך "הפרסים" של אייכסלוס :

    המקהלה : כסרכסס, אין ניגף הצבא?!
    כסרכסס, איך נשחת
    און מיד ופרס ?!
    כסרכסס, רצחת,
    לטבח שלחת,
    כסרכסס אתה האשם במותם של מיטב הבנים בפרס!

    כסרכסס : לא אני, רק ארס ניצח את צבא הפרסים,
    אל מלחמה יווני!
    בחזית על החוף, ובמים
    הוא הרג בחרבו את כל כוחותינו

    (וכו' – הציטוט הוא מן הזיכרון וודאי שגיתי פה ושם)

    רק בריאות .

    אהבתי

  13. אוי, אתה נהדר! רשעות מסוגננת שכזו, חסרת מעצורים ועכבות ועם זאת כל כך מושחזת.

    הזהר, בסוף אתחיל עוד לחבב אותך.

    אגמול לך על שורות השיר הנאות שלך בארבע שורות שיר מאת המשורר הפרסי האלמותי עומר כיאם:

    הוֹ חָכָם יָהִיר, שִׂים קֵץ לְמַרְאִית הָעַיִן

    לַתְּהִיּוֹת הָרֵיקוֹת בִּדְבַר הַיֵּשׁ וְהָאַיִן!

    שֵׁב לִשְׁתּוֹת: חַיִּים שֶׁהַמָּוֶת הוּא קֵץ תַּכְלִיתָם

    מוּטָב לִחְיוֹתָם כַּחֲלוֹם בְּבֵית הַיַּיִן!

    ברכות ואיחולים

    רובי נמדר

    אהבתי

  14. דוחה על הסף : לא רשעות, לא נ(ה)אדרות, לא עכבות, לא היעדרן, לא חיבוב, לא ליבוב,לא נדל"ן,לא שטיח,לא בית היין,
    לא ליש הנחות והמוכה ניוול שהפרס שיש לך בו חלק ונחלה הוא הסימפטום המרכזי שלו.

    אני מ ב ק ר ס פ ר ו ת עברית במובן המחייב והדו ערכי – דגם המופר / מבקר ,כמו ברנר, כמו ברדיצ"בסקי. .כמוני בדיוק פעלו כאן יותר מתריסר פרסונות בחמישה מוספי ספרות עד אמצע שנות השמונים.כך כתבו, כך דיברו.

    פרישמן המבקר, ברנר המבקר, קורצוויל , במידה פחותה שלמה צמח (שהיה ארסי כאוג רעיל),גרודז'נסקי, גבריאל מוקד
    הם הפרדיגמות.

    אבד עליהם הכלח? לא עליהם, על הספרות אבד הכלח.המאבק כאן הוא על השאריות של העתיד לבוא.

    חוץ ממסדי, חוץ אקדמי ולא מתוך עקרון. בפשטות, רוב המבקרים עד שנות השמונים לא היו אנשי אקדמיה.

    מחוץ לגבולם של הקואורדינטות הללו – סתם ישיש המתקיים ברננה מזנב קצבת ביטוח לאומי שנכדיו, כמו העורבים,
    בהסתר הפנים של אליהו מגישים לו זרעונים ומים..

    אני מציע שניפרד לשלום, לבל נעלה חס ושלום את חמתו של פונדקי שלנו.

    ועיקר העיקרים : אין עיני צרה בקוויאר. אבי תמיד הסביר לנו,הילדים, שדייסת כוסמת שחורה זה "יותר טוב כומו קוויאר"

    אהבתי

  15. היה שלום, המבקר בן דמות היגון.

    ותודה למארח החינני שלנו, שהאריך רוחו עמנו עד הנה.

    נפגש בשמחות

    רובי

    אהבתי

  16. מי אני שאכניס ראשי בין תלמידי חכמים שמחלוקתם לשם שמים, מה גם שהובהר לי שאיני מבין דבר וחצי דבר בספרות ומוטב לי לדבוק במחקרי ההיסטוריה ולא לרעות בשדות זרים. ובכל זאת הערה אחת, אמנון: מילא שאינך אוהב את ספרו של נמדר. זכותך; וזכותם של אחרים לחלוק עליך, על אף שאתה מבהיר שמלבדך ומלבד קומץ קטן של מומחים שאתה מוכן לאשר, דעתם של כל אותם אחרים היא דעתם הדיוטות ועמי ארצות שכמוה כקליפת השום. ניחא. אבל ההנחישות העיקשת שלך לתקוף את נמדר כ"פרסי" על כל משחקי הדימויים הכרוכים בה (משווקים ועד שטיחים) מריחה לא טוב. בעינייני טעם אולי איני מבין, אבל בעינייני ריח מבין דווקא. יפשפש מר במעשיו ובמילותיו.

    אהבתי

  17. קראתי בעניין רב ובלא מעט הנאה את חילופי הדברים בין רובי נמדר (שלמען הגילוי הנאות אציין שהוא חבר מאוד קרוב שלי) ובין אמנון נבות.
    כמה הערות:
    1. גם אם ועדת השופטים של פרס ספיר היתה מורכבת אך ורק מפרופסורים לספרות וממבקרי ספרות עתירי ניסיון החלטותיה לא היו, מן הסתם, מקובלות תמיד על נבות ואחרים. יתרה מזאת, יש להניח ששתי ועדות שונות שכל אחת מהן מורכבת מברי סמכא בתחום הספרות היו מקבלות החלטות שונות לגבי אותם ספרים. ספרות היא לא מדע מדוייק – זה נכון שככל שלאדם יש יותר ניסיון בתחום והכרות יותר מעמיקה עם הספרות העברית אז זה מקנה לו כלים יותר מבוססים לשיפוט אבל עדיין, שני מבקרים בעלי ידע וניסיון דומים עשויים לבחור בחירות שונות לגמרי ואף הפוכות כשמונחים לפניהם ספרים לשיפוט.
    2. ככל הנראה לא תמיד ועדת השופטים של פרס ספיר מקבלת החלטה לפי שיקולים ספרותיים טהורים. אבל דווקא במקרה של רובי נמדר נראה שהשיקולים היו ספרותיים בלבד ולא פוליטיים – היו לועדה כל הסיבות הפוליטיות לא לבחור בספרו של נמדר – הוא תושב חוץ, הוא גבר (ורוב זוכי הפרס עד היום היו גברים), והספר שלו יצא בהוצאת זמורה (שסופרים רבים שלה זכו בפרס בשנים האחרונות).
    3. מתן פרס משקף את שיקול הדעת והטעמים של ועדת שופטים מסויימת ברגע מסויים ולמול מצאי ספרים מסויים. העובדה שספר מסויים כן זה בפרס או לא זכה בפרס לא אומרת הרבה לגבי מקומו בתולדות הספרות העברית בפרספקטיבה של שנים. העובדה שג'וייס לא זכה בפרס נובל לא הפריעה ל"יוליסס" להיכנס לפנתיאון של הספרות העולמית בשעה שספריהם של סופרים רבים שזכו בפרס נשכחו לגמרי. אם "חדר" של שמעוני, למשל, הוא "הספר הטוב ביותר שיצא כאן בשני העשורים האחרונים" כפי שטוען נבות, הרי שסביר להניח שבעוד 20 שנה הוא עדיין יהיה חלק ממחזור הדם של הספרות העברית בזמן ש"תיאום כוונות" של סבטו יעלם בתהום הנשיה. מבחן הזמן הוא המבחן היחידי שיש בו אלמנט של אובייקטיביות – למרות שגם לגביו אפשר לטעון שספרים שהיו יכולים לעמוד במבחן הזה נעלמו כי לכותביהם לא היו מספיק יחסי ציבור כדי לעבור את הסף הנדרש כדי להיכנס בכלל למגרש של הספרות העברית.
    4. ולסיום – לא יכולתי להימנע מלחשוב על "כרם היה לנבות"… נבות עצמו חיזק את האסוציאציה כאשר הזכיר את אליהו… אבל מהו בדיוק הכרם שנגזל מאמנון נבות ומי הם אחאב, אליהו ואיזבל בגלגול המודרני הזה של הסיפור המקראי, זה נשגב מבינתי… זה מזכיר לי שלאה גולדברג מספרת "בפגישה עם משורר" איך המשורר אברהם בן יצחק ציטט מהזיכרון בשיחה איתה מילה במילה את סיפור אחאב, איזבל ואליהו ואמר לה: "היש לך דיאלוג נאה מזה שבסיפור על אחאב?". ללא ספק גם בין רובי נמדר לאמנון נבות יש דיאלוג נאה וגם סיפור טוב ואוהבי ספרות אמיתיים לא צריכים יותר מזה.

    אהבתי

    • כדאי אולי להזכיר למי ששכח שבעל האכסניה משמש כמנהל הוצאת הספרים של האוניברסיטה ומשהו הוא מבין בספרים..,
      ואם ישראלים היושבים בגולה זכאים להתמודד על זכאות לפרס בישראל מדוע שלא תהא להם הזכות האלמנטרית להצביע לכנסת כפי נהוג במדינות מתוקנות כמו אמריקה למשל?

      אהבתי

  18. לא יונח לי לסיים את ה"דף היומי" שלי בגמרא ואת סוגיית חבית מזון שנשחתה מצילין ממנה כדי שלוש סעודות.אני
    מה שמכונה מתוך שנק אישיות ציבורית! איזה בדיחה נלעגת ושגגה שאצטער עליה עד סוף ימי. אז אפנה ואשיב למתווכחים :

    1. איני ומעולם לא הייתי מאבירי התקינות הפוליטית.יחד עם זאת שיקולים של מוצא ועדה מעולם לא היו,לדידי, עניין
    היוצר הטיה מכל סוג שהוא. עורך כתב העת בו אני כותב ("דחק") הוא ממוצא טריפוליטאי וצעיר ממני בשלושה וחצי
    עשורים – ולדידי הוא סמכות על. יקיר "פרס ספיר" ניצל מפרסום מאמר רצחני ("הסיפורת העברית כבזאר פרסי")משום ש ה ע ו ר ך הכריע לטובת מאמרים על ספרים אחרים.לאה איני שלמיטב שיפוטי היא הסופרת החשובה בדור, ממוצא חצי עיראקי וחצי יווני. ספרו הקודם של סמי ברדוגו הוא הישג נדיר לא בגין מוצאו (מרוקאי), ספרו האחרון הוא מפולת (ואיני יודע
    בגין מה) הסופר הנערץ עלי הוא אודי טאוב, מעין ג'ימס ג'ויס של עולם הסאקראליה החסידי, למרות שהוא חסיד חב"ד
    מובהק ואפילו בעגנון נגע לאחרונה בגיל 16 – נא לשום לב, כותב זאת מבקר של ספרות עברית ח י ל ו נ י ת מעצם הגדרתה והגדרתו על ספרו של טאוב, שספק אם מכר יותר מ100 עותקים, היא אופוזיציונית לחלוטין. גם אם הייתי חפץ מאוד לסגל לי גישה גזענית כהלכתה, עדיין הספרות העברית הנוכחית היא בחינת קאלידוסקופ מוטרף של שברי כלים וזהויות. בינתיים, אני ממתין להוכחה הניצחת שאין דבר שלם מעולם שבור, וזו מתמהמהת.

    זאת בתשובה לפונדקי הנכבד שלנו. באשר לסיפא של טיעונו – הלא דעתו על "מומחי" הספרות שמן האקדמיה כדעתי –
    יבוא נא בטענות כלפי חבריו השופטים או כלפי עצמו.

    וליובל – ובכן, פרס ספיר הוא אכן חסר חשיבות, ובמקרה הטוב הוא סימפטום למצבה הקלוקל של ספרותנו, מות ה"רפובליקה" הספרותית, אבדן סמכותה הציבורית והיותה ללעג בראש חוצות, שבו כל זב ומצורע מטיף לה מוסר תפל
    (ובצדק מוחלט).אכן, מחצית מזוכיו אינם סופרים ולו כמר מדלי, גם ההכרעות בעיניינם של סופרים מובהקים (למשל,דן צלקה ויורם קניוק ז"ל) – אומללות.שלא לדבר על העובדה שסופרים רציניים, 'מוכחים' אינם מוכנים לשום מגע עם הפרס הזה (הביזין שאכל א.ב. יהושע כשהועדפה על פניו איזו גראפומנית פמיניסטית תוקפנית ,אחת אביגייל הראבן) עדיין, ההיקף הכספי של הפרסים ו'תיבת התהודה' הציבורית עלול מאוד להכתיב את הכיוון העתידי בסיפורת המקומית – שים לב, ללא מנגנוני איזון פעילים ותקפים ,ללא משוכות ערכיות של ממש, ללא ביקורת ספרות רצינית,כשהדיון הציבורי בספרות הוא רנדומאלי ולקטני,
    לפרס ספיר כמכתיב סוג של 'נאראטיב' יש ו ת ה י ה השפעה הרסנית על עתידה של הספרות העברית.

    חוששני שגם אתה וגם הפונדקי הנכבד שלנו אינם משערים שהספרות מעניינת את אמרכלי הלוטו הלאומי כקליפת השום.
    הפרס נולד בחטא – כדי להעמיד משקל נגד לטענות הקשות שהועלו נגדו חדשות לבקרים על שוד המעמד הבינוני נמוך
    והנמוך. (ואמנם, מאז נוסד פרס ספיר התמעטו התלונות האלה באורח לא מפתיע)..האמרכלים של הלוטריה נדרשו ליישב
    בין שתי תביעות סותרות – תהודה ציבורית (שספרות הכבדה והרצינית אין) ומכובדות וערכיות ספרותית (שאיננה חזון נפרץ
    אצל הסופרים השוחרים את הפרס – רבם ככולם דרג ג" במקרה הטוב).מכאן השינויים התכופים ב"תקנון", מכאן הניסיון להכתיר כשופטים דמויות אקדמיות וציבוריות ,שאמנם אין להם צל של מושג בספרות ו ב מ צ ב ה של הספרות הנוכחית אולי הם ייצגו נכוחה את 'טעם
    הקהל' ׁ(ההולך ואוזל.)

    הטענה האחרונה היא כמובן בעייתית – ה"מומחים" מטעם הספרות לא עמדו עדיין בשום מבחן תוצאה."פרס ספיר"
    ימשיך ליפול לכל בור מקרי ויאכיל את אמרכלי הלוטריה בזיונות עד שיקום האמרכל האמיץ ויסתום עליו את הגולל. נכון לרגע זה הפרס תקוע בגרונה של הספרות העברית ובגרונה של הלוטריה גם יחד – לא לבלוע ולא להקיא.

    אחזור אל הגמרא שלי,

    אהבתי

  19. תמיד טוב לחזור אל הגמרא (למרות שגם לגביה ניתן להעלות שאלות כמו מדוע נערכה דווקא כמו שנערכה, מה ומי נשארו בחוץ ומדוע והאם מה שנכנס פנימה אכן מייצג את העידית שבעידית של חז"ל). אבל רק עוד רגע אחד (שקט) בבקשה – אני חולק על התפיסה שפרס ספיר אכן משפיע באופן משמעותי על כיוון התפתחותה של של הספרות העברית. גם כאשר אנחנו מדברים על ההמונים ולא על האליטה האינטלקטואלית נראה שערכו של הפרס כמקדם פופולריות ומכירות מוגבל למדי – ויעיד על כך (בצער) חברי רובי נמדר (ועל פי השמועה שגונבה לאוזני, כנראה גם שמעון אדף שזכה בפרס לפני שנתיים). השפעתו של הפרס אל האליטה האינטלקטואלית פחותה בהרבה – אני, למשל (אם יורשה לי להכליל את עצמי באליטה זאת) מעולם לא רצתי לקרוא ספר רק בגלל שהוא זכה בפרס ספיר ואני בטוח שאף אינטלקטואל אמיתי לא ירוץ לקרוא ספר רק בגלל שהוא זכה בפרס. סופר של אמת תמיד יכתוב בהתאם לחזון שמפעם את ישותו והשאלה אם לספר שלו יש או אין סיכוי לזכות בפרס לא תשפיע כהוא זה על הכתיבה שלו. מי שיתן לפרס להשפיע על הכתיבה שלו הוא א-פריורי סופר לא חשוב שכך או כך ישכח מלב בעוד כמה שנים. אני מאמין שהלפיד של הספרות עובר מדור לדור בקרב קהל קטן ומצומצם ומה שיכריע אם ספר ישרוד במבחן הזמן הוא לא כמה עותקים קנו ממנו ההמונים אלא כמה עניין הוא מעורר בקהילה האיטלקטואלית. ככל שיותר אינטלקטואלים (לאו דווקא אנשי ספרות, גם אנשי אקדמיה מתחומים אחרים ואמנים ממדיומים אחרים) יקראו אותו ויעסקו בו כך יש יותר סיכוי שהוא ישרוד לאורך זמן. מכירות של עשרים אלף וגם חמישים אלף עותקים הן לא ערובה לשום דבר – הדור הבא ישליך אותם לרחוב כשיפנה את דירת הוריו. – אבל ספרים שהקהילה האינטלקטואלית עוסקת בהם ימשיכו לחיות. "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר מעסיק אנשים בקהילה האינטלקטואלית – לא בגלל שהוא זכה בפרס ספיר אלא בגלל הנושאים שהוא עוסק בהם והאופן שהוא עוסק בהם. הוא העסיק אנשים בקהילה זאת גם לפני הזכיה בפרס ואני מאמין שימשיך להעסיק אותם גם בעתיד. אפשר לטעון על כל סופר אלמוני (כמו שנבות טוען לגבי אודי טאוב) הוא גאון ושהאשמה בכך שזה לא ברור לכולם היא בקהל הקוראים הנבער אבל זו טענה בעייתית. הגאוניות לא עומדת בפני עצמה והיא לא יכולה להסתמך על חוות דעת של קורא נלהב אחד -אם ספר לא מעורר עניין או שיח בקהילה האינטלקטואלית (אחרי שמישהו דאג להביא אותו לעיונה) אז כנראה שהוא לא באמת גאוני… יש אומנם מקרים בהם ספר לא מקבל את תשומת הלב הראויה כשהוא יוצא ושב ומתגלה על ידי הקהילה האינטלקטואלית אחרי שנים אבל גם במקרה הזה מתישהו נוצר השיח והשיג האינטלקטואלי סביבו, גם אם במאוחר. פוקנר (שגם זכה בפרס נובל וגם היה באמת סופר גדול) אמר פעם בראיון שסופר טוב צריך "מאה אחוז כישרון, מאה אחוז עבודה קשה ומאה אחוז מזל" ואני חושב שזה מבטא בדרך אחרת את מה שאני מנסה להגיד כאן – מזל הוא חלק מהתכונות של סופר טוב, סופר שלא התמזל מזלו ולא הצליח להיכנס לשיח של הקהילה האינטלקטואלית בטווח הארוך (על אף שהקהילה הזאת נחשפה לכתיבתו) הוא כנראה, בהגדרה, לא סופר כל כך טוב. רובי נמדר, אגב, ניחן לעניות דעתי בשלושת המאה אחוזים האלה. וזה מוביל אותנו – לסיום – לתפקידו של המבקר. אני חושב שתפקידו המרכזי של המבקר הוא לא לנכש את העשבים השוטים (בעיניו) מערוגת הספרות העברית ולהתריע (בתפקיד הצופה לבית ישראל) על ספרות קלוקלת (בעיניו), תפקידו הוא בדיוק ההיפך – לזהות ספרות שהיא טובה בעיניו ולעשות ככל אשר ביכולתו כדי שהקהילה האינטלקטואלית תדע עליה ותעסוק בה. עזרא פאונד ביטא את זה יפה כאשר כתב את הדברים הבאים על וולט וויטמן – "דבר גדול, כשאתה קורא בן אדם לדעת, לא ש'התכסיסים שלו עדיין אינם התכסיסים שלי אבל הייתי יכול לעשות שיהיו שלי', אלא ש'הבשורה שלו הבשורה שלי: אנחנו נדאג שאנשים ישמעו אותה' ".

    אהבתי

  20. נסתפק בעשרים מילים לנפש, לבל יתלה בי הפונדקי הנכבד שלנו את אשם הגרפומניה :

    1. אני סבור שמעורבותו של אדם שאין לו ידע ממוקד ומרחבי בספרותנו ב"פרס ספיר" על רקע קריסת המערכת הספרותית
    היא שגגה,וזחיחות הדעת סגנון "מה חשוב זונה זו זונה אחרת" היא בעיה חמורה ,והנזק רב ומצטבר. בדומה לנזק שהיה נגרם אילו מוניתי ראש וועדת קידום בחוג להיסטוריה ,כשהידע שלי מה שהוא : מקרי, מלוקט, לא שיטתי. קצר? קצר. קולע? תחליטו אתם אם מגיע לי הכרה כלא גרפומן מטעם יו"ר חבר השופטים של "פרס ספיר"

    2. יובל, אתה מוזמן לעצב חוות דעת ביקורתיות מנומקות בכל דבר ועניין – מעריכת התלמוד ועד כתבי נמדר בלא קשר אלי,
    הציטוט מפוקנר אינו מדוייק, בדוק שנית, ואמליץ לפניך, במלוא הצניעות, לעיין קצת באודי טאוב בטרם תעלה השערות על תעודתו וסיכוייו והמעט בטובך במשפטים ממין "כנראה בהגדרה לא סופר כל כך טוב".מבקר ספרות אמור להיות (!.) תקיף
    (2) לדעת על מה הוא מדבר – ואם לא אז לא.

    (3.) אין שום זהות, יובל חביבי, בין ה"קהילה האנטלקטואלית" והשיח שלה לבין הספרות העברית, שמZמן חדלה להיות
    קן תפילותיהם הנידחות של משכילי האומה. הספרות הנכתבת היום ממוענת ומטווחת למעמד בינוני משכיל למחצה או לרביע.
    והעניין של מעמד זה בספרות הוא לרוב חברתי או קוניקטורלי,חלק מה"תן וקח" הפרמננטי שלו עם המציאות והיטליה.

    כולי תקווה שנוקיתי מחשש =חשד לגרפומניה, ואם לא אז לא.

    לילה טוב, רבותי.

    אהבתי

    • ההשוואה לוועדת מינויים בחוג להיסטוריה שאתה חוזר אליה שוב ושוב מעידה על אי הבנה עמוקה של תפקיד הספרות בחברה. ההיסטוריה המקצועית אינה דומה במאום לספרות. היא תחום מחקר המיועד ליודעי ח״ן. אילו ניתן הפרס לחקר הספרות העברית, היה ממש בטענותיך. אלא שהפרס אינו ניתן לחקר הספרות העברית או להיסטוריה שלה ואפילו לא לתורת הספרות. הוא מכנס וועדה של אנשים בעלי טעם, שחלקם עוסקים בחקר הספרות וחלקם אינם עוסקים בה. הטענה שלך שהידע שיש לך ולעוד שלושה מעמיתיך הראויים (כל השאר הלא מתו) בתולדות הספרות העברית הופך את טעמך לא רק למשובח יותר (ספק גדול) אלא גם לאובייקטיבי היא נאיבית ונרקיסיסטית. די לבחון את טעמיו של דן מירון, שהוא מומחה גדול, כדי להתפלץ. זה לא אומר שאין שום קריטריונים. זה אומר שהם פחות ברורים ופחות נחרצים ממה שאתה טוען. ועדות פרס טועות לא פעם. דא עקא שזה כולל לא רק את וועדת ספיר המצ'וקמקת שבחרה את ספרו של "הפרסי" ובכך הרסה, פשוט הרסה, את הספרות ואת התרבות העבריות, אלא גם את וועדת פרס נובל לספרות שבה יושבים רק מומחים בעיני עצמם, ואת וועדות פרס גונקור ומדיסיס, שכולן בחרו הרבה מאד בחירות תמוהות להפליא ומנומקות במיטב ההבלים של המומחים. כי טעם בספרות מושג בדרכים שונות. לא בטוח, אמנון יקירי, שקריאה ארוכת שנים, מיוסרת וכעוסה, בזבל הספרותי שמיוצר כאן מייצרת טעם אובייקטיבי. לעתים, כמו במקרה זה היא מייצרת מרירות גנדרנית ותוקפנית.

      אהבתי

  21. מצטער, אביעד, גם בגביע דיוויס לא יעניקו לי או לך זכות שיפוט.אפילו בתוכניות בישול בטלוויזיה לא יעזו,(נמדר הוא היחיד הראוי, אולי, עקב טעמו המשובח בקוויאר שחור ומיני תרגימא) . אותנו השניים ירגמו באבנים.

    וככל הידוע לי, אין תפקיד פרס ספיר לקלוע לטעם ההמון, שאז אין שום צורך בחבר שופטים ולא במבקרים .אלא בתוכנה סטטיסטית אמינה .אבל אם תפקיד צוות השופטים לבודד ולסמן את היצירה החשובה ביותר במכלול מסויים, צוות השופטים
    לדורותיו נכשל.. לחזור עוד פעם על הקביעה המובנת מאיליה?

    חלומות פז.

    אהבתי

    • לא לחזור. לבלוע קצת צניעות ולא להניח שאתה יודע הכל ושטעמך הוא האמת. ולהפסיק להשתמש במטאפורות המגוחכות הללו שמבוססות על פסאודו-מקצועיות. בחירת ספר היא אקט תרבותי ולא כתיבת מאמר לז'ורנל מקצועי (אגב, לו היה לך שמץ של מושג על מה שקורה בז'ורנלים מקצועיים היית מבין שוועדת פרס ספיר היא מופת למקצועיו ואובייקטיביות לידם). אשר לטעמך: הערצה שלך ללאה איני, טיפוסית ובנלית, רחוקה מלבטא טעם טוב. אתה מבקר ספרות עז רגשות ובעל ידע. על טעמך אפשר להתווכח. על נטייתך לחשוב שיש בכלל דבר כזה ״טעם אובייקטיבי״ שאותו קובעים המומחים אפשר להתווכח, על ההערצה שלך לשמעוני אפשר להתווכח, ובעיקר אפשר וצריך להתווכח על התחושה שלך שאיש מלבדך ומלבד שלושת חבריך הדמיוניים (כי אם להודות על האמת כל המבקרים שאתה מעריך כבר מתו) אף אחד לא מבין כלום בספרות. יש לי חדשות בשבילך. יש עוד מבינים. והנה עוד חדשה: ספרו של ראובן נמדר היה הספר הטוב ביותר השנה. הוא נבחר בתום דיון מקצועי מרשים. על שנים קודמות אין לי אחריות.

      אהבתי

  22. לסיפא של דבריך, אביעד : שופטי פרס נובל ופרס מדיסיס וכו' לפעמים טעו ולפעמים קלעו אל עין השערה,וכמעט תמיד מאוחר מדיי. פרס ספיר,לעומת זאת, כל קביעותיו (למעט אחת או שתיים,אליהן נגרר מאונס) מוטעות ,שלא לומר במפורש, נלעגות,מופרכות, חסרות שחר.אין כאן עניין לא למררה מצטברת וגנדרנית (?!) ולא עניין ביקורתי=הערכתי סבוך.

    ורק אגב אורחא, שאלת הזכייה בפרס ישראל למחקר הספרות היא עניין של תור,וכאן עיקר הקונפליקט. כולם יזכו,
    אם אך ישרדו עד גיל 90. זוהי ועדה מסדרת ו ל א ועדת שיפוט.

    כמאמר הפונדקי ב"מובי דיק" : ולוואי לא יבעתוך חלומות בלהה, פרופסור יקר.

    אהבתי

  23. אקט תרבותי, פרופסור? אחוזים ניכרים מהאקט התרבותי הקרוי "קניית ספרים" הוא קניית ספרי בישול.כן,
    אני יודע, בישול זו תרבות ובשנים הבאות יוקדש לה אחד מ"פרסי ספיר". אתה תחזה בזאת במו עיניך,
    חוששני. ובגרועים מאלה.

    דיון מקצועי מרשים? אתה יודע מה, אביעד, המערכת לא רק עלובה, אלא גם ובעיקר דולפת. לידיעתך.

    לאט לאט מתבהר לי שאפילו אתה לא תפשת מה הלך בוועדה ש א ת ה עמדת בראשה.(ואיני מאשים אותך.
    אינך מעורה ו ד י). דברים מפורשים מאלה לא יאמרו כאן. בארבע עיניים אולי.

    איזה חברים יש לי? מעולם לא הזכרתי חברים. חנך אותי לביקורת גיורא לשם ז"ל.כל מאמר שכתבתי בעשור הראשון
    שלי בביקורת זכה לחוות דעת רצחנית.ומנומקת .אבל מדובר באישיות מעורה שידעה בדיוק במה המדובר.

    מסורת, זיקה (לא פשטנית) לטקסטים קודמים, ריבוד, מבנה עומק,תולדות, חשובים בעיני לא פחות מ"טעם אישי".
    ה"טעם האישי" הוא יותר מדי פעמים מפלטו של הבור והנבל.

    ואני סבור שאכן, במימדים מסויימים יש מקום לשיפוט אובייקטיבי של יצירות ספרות.

    ובמצבה הנוכחי של הספרות אין לי פררוגטיבה "להתנהג בצניעות", אלוהים ענש אותי : אפילו סוגיה בגמרא
    איני יכול ללמוד בנחת. אני מבקר ספרות עברית, במובן המחייב וה'אכסלוסיבי', אולי האחרון במסורת עליה גדלתי.

    אשמח לכל ויכוח ערכי על לאה איני ועל שמעוני ועל דוד שחר (שאני בספק אם יש לך יותר מידיעה מעורפלת אודותיו)
    גדול הסופרים העבריים אחרי עגנון. אבל הוויכוח הזה לא יתקיים,משום שאין לך לא גוף הידע ולא המקרא המצטבר
    ולא העיסוק האינטנסיבי (והבלתי מתוגמל בעליל).אם יש לך – דבר ממנו לא נחשף כאן או במקומות אחרים. יש לך כתב מינוי וכמה סברות עמומות, זה הכל. במקרה הטוב,

    "כל המבקרים שהערכתי כבר מתו".ומה בכך? אין לספרות היסטוריה? אין היסטוריה לביקורת הספרות? מאמריהם
    לא קיימים וניצבים מנגד? פרישמן כתב שטויות? ברנר כתב בריר של חילזון? אתה עצמך במה עוסק חוץ מחלוקת המחאות לסופרים כושלים? מקרה הוא שהחשובים שבסופרים כאן מדירים רגלם מהפרס שאתה ראש חבר השופטים שלו? יש לךל הסבר,אולי? לא. "אין לי אחריות".זו התגובה. ומי יקח אחריות? החתול ?

    נראה לי שהדיון הגיע למיצויו.תודה על הסבלנות, וכולי תקווה שתימצא לך ועדת פרס בתחומך אתה לעמוד בראשה,
    הקשר בו לא תעז להשתמש במילים 'זונה זו זונה אחרת'

    אהבתי

  24. שמחתי לקרוא שקראת את שחר (לא בגיני קראת, זאת נהיר לי).בורות? חיפוף? יהירות? איפה לא דייקתי? בהגדרת תפקידך המדויק בועדת הפרס? אדוני,לא זה עיקר הדבר.אבל מה ממך יהלוך.לילה טוב.

    אהבתי

    • Riddle: Tolstoy, Chekhov, Gorky, Ibsen, Strindberg, Zola, Proust, Kafka, Rilke, Brecht, Croce, Hardy, Henry James, Mark Twain, Joseph Conrad, James Joyce, D. J. Lawrence, García Lorca – what do they have in common? Well, yes, but besides that, they were living after the Nobel Prizes got under way, and didn’t win in literature. Sully Prudhomme, José Echegaray, Rudolf Eucken, Paul von Heyse, Verner von Heidenstam, Wladyslaw Reymont, Grazia Deledda, Erik A. Karlfeldt, Frans Sillanpää, and Halldór Laxness did.

      אהבתי

  25. you rest my case….
    אבל גיליתי שלפחות בדבר אחד נבות, נמדר ואני מסכימים – שלושתנו אוהבים ומעריכים את כתיבתו של דוד שחר שגם אם אינו בהכרח "גדול הסופרים העבריים אחרי עגנון" כפי שנבות טוען (אני חושב שעצם הניסיון להכריז על מישהו כ"גדול הסופרים העבריים" הוא מופרך, אני מסכים שאינו מוערך כפי שהיה ראוי שיהיה בקריית ספר שלנו. ואם דוד שחר, מאוד מתאים לענייננו לצטט מתוך "נינגל" שלו את הדברים הבאים שכתב על דמות של מבקרת אמנות וספרות –

    "ובכלל – אשה יוצאת מן הכלל היתה לאה הימלזך מבחינת השקפת העולם, כלומר: לא היתה לה בעולמה אלא השקפת עולם…. עינה החדה של הגברת הימזלך לא היתה מכוונת אלא אל "האידיאה" אשר ביצירת האמנות, ורק אותן יצירות שמתוכן הצליחה לדוג ולהעלות את "האידיאה"המתאימה – כלומר, זו המאששת את השקפת עולמה, או, להיפך, המנוגדת לה – נחשבו בעיניה כחשובות די הצורך לדיון ולויכוח, לשיגור מכתב למערכת,להרצאה פומבית או למאמר פרי רוחה. בימים ההם עדיין לא באה לעולם המלה "מסר", ולפיכך נאלצה להסתפק בביטוי נושן, שחוק ומטושטש, אך אין כל ספק בכך שהיא נמנתה עם אבירי-המסר-אשר-מעולם,החלוצים-בטרם -זמנם. היא זכתה להעלות על נס את ה"מסר" אשר ביצירת האמנות ולעשות מלחמות גדולות ומכריעות למען ה"מסר" הנכון, הצודק או המוסרי, שנים רבות לפני הולדתו של המונח עצמו".

    ומאחר שגם שמו של יובל שמעוני נזכר – נזכרתי בחלופת מיילים מרתקת שהיתה לי איתו לגבי כתב יד של רומן שלי ששלחתי לו. לשמעוני היתה ביקורת על הרומן והוא בעצם פסל אותו. אני משוכנע שהרומן (שלבסוף הוצאתי לאור בהוצאה עצמית ממש לאחרונה) הוא רומן טוב אבל באותה תכתובת כתבתי לשמעוני (והתכוונתי לזה) שגם אם הרומן יזכה לתהילת עולם זה לא יוכיח שהוא "טעה" כשפסל אותו ושאני "צדקתי" כשהתעקשתי שהוא טוב. אין אמת אובייקטיבית בהערכת ספרות. האמת נמצאת רק באהבה לספרות ובמחוייבות לה – כל איש ואיש על פי הבנתו והשקפת עולמו.
    שבת שלום

    אהבתי

  26. יובל, הלא לצורך זה קיים מבקר ספרות : ליצור באורח פסקני הירארכיות בספרות, נניח, נמדר במקום הראשון,
    קנז במקום הלפני אחרון, דוד שחר מחוץ לרשימה כי פתאום מסתבר שכל העולם ואשתו הוגים בכתביו יומם ולילה
    (ספרו לסבתא – מהורה שלמה של כתביו נרקבת באיזה מרתף ירושלמי באין דורש),וזה פחות או יותר מצבו של יובל שמעוני.: הכל קראו והעניקו לו בטובם מקום אחרון ברשימת "פרס ספיר" או בדומה לה.

    כמובן, יכול לטעון מבקר שני (בתנאי שהוא באמת מבקר ספרות ומעורה,לפחות בהיסטוריה של ימי הביניים,) שאביגייל הראבן ראשון ומתחתיה – תהום. לנמק – אין צורך. האם אמור אדם מן הישוב לנמק מדוע בחר זונה זו ולא אחרת?

    לאה הימלזך ב"היכל הכלים השבורים" אינה מבקרת ספרות אלא מבקרת מוסיקה ואמנות, והיא מתבססת על דמויות
    אחדות שחיו והיו בירושלים של שנות הארבעים והחמישים. שחר עצמו הגיד לי מיהם.על התעקשותו להקדיש עמודים
    רבים (גם בחלקים האחרים של ה"היכל") לדמות 'נחותה' ,שלמרות מאמצים כבירים נותרה דו מימדית ובעיקר נלעגת, היו לשחר ז"ל ולעבדך ויכוחים מרים שחר טען שהוא מחויב לצד ה"שבור" ,הנחות, הקליפתי של "ההיכל" ואני טענתי בלי
    הרף שבכך הוא משחית את ההישג החד פעמי שלו במו ידיו ממש.(החלק הקרוי "נינגל", ממנו ציטטת הוא דוגמה מובהקת.)

    ראוי יובל, מטעמים שונים, שנסיר את הרומנים שלך ושלי משולחן ההתדיינות. ידונו בהם אחרים, אם נותרו בעולמנו
    יצורים כה מגעילים ומופרכים העוסקים בביקורת ספרות. חוששני,יובל,שכמו במקרים רבים מאוד ודומים מאוד לשלך שפיזרת כספך לריק,אבל שוב, יכול להיות שאני טועה בגדול – לא קראתי ולא ראיתי (וגם לא אראה, משום שספרים מסוג זה
    איש לא טורח להפיץ.- חבל להם על דמי המשלוח.)

    פונדקי יקר, ברגע ש"פרס ספיר" יגיע ל'אחוזי ההצלחה' והכשלון של פרס נובל, אבלע את דברי בחזרה כמיי שלועט איטריות
    (וקוויאר, במימונו רב החסד של יקיר פרס ספיר והקרת, נמדר,) ומתחייב שלא להקשיב לאזהרות הרופא לעניין מצב הכולסטרול ולא להתבונן אלי עמל – עד כדי כך!. ואילו מישהו היה מבין משהו בספרות, מעצמו היה מסיק שלא בדמויות המאוזכרות גם לטוב וגם למוטב ברשימה שהצגת טמונה הבעיה – אלא בדמויות שלא זכו מטעמים של 'תקינות פוליטית' במהדורות מוקדמות, כגון אלבר כהן..

    סילנפה ולכסנס מהרשימה שלך הם ללא ספק סופרים דגולים. דגולים יותר מאשר גדולים. ויש מקום גם לכגון אלה בקטלוג של פרס נובל..

    קדימה אל סוגיית הזב שחולב את העז. עשו חסד וברכו (גם) בשמי על החלות.

    אהבתי

    • אתה צודק בעניין סילנפה ולכסנס (שהוא באמת סופר גדול). עכשיו תן לי למנות לך את הסופרים שוועדות של מומחים שבמומחים העניקו להם את הפרס ושכל בר דעת מבין שהם סופרים בינוניים. כדי להקל עלינו אתחיל אחרי מלה"ע השניה: הרמן הסה, ברטרנד ראסל (!), וינסטון צ'רצ'יל (!), חואן רמון חימנז, אלבר קאמי, נלי זק"ש, היינריך בל, איוניד ג'ונסון והארי מרטינסון (ובעצם כמעט כל החתנים הסקנדינבים עם יוצאים מעטים מן הכלל), וויליאם גולדינג, נגיב מחפוז, נדין גורדימר, טוני מוריסון, ויסלבה שימבורסקה, דריו פו, חוזה סראמאגו, ו. ס. נאיפול, אימרה קרטש, אלפרידה ילינק, הרולד פינטר, דוריס לסינג, ז'. מ. ג. לה קלזיו, תומאס טרנסטרומר, אליס מונרו (אני מניח שאמנון הרוס עליה) ופטריק מודיאנו.
      דומה לעתים שמוטב היה להטיל קוביה.

      אהבתי

      • דווקא כל ספרי היכל הכלים השבורים של שחר מפארים את מדף הספרים האהובים עלי בסלון. קראתי את כולם עוד בימי התיכון שלי לפני שנים רבות ובטובים שבהם – הראשונים בסדרה – שבתי וקראתי מאז

        אהבתי

  27. פונדקי יקר, בלא לנסות ולערער על דבריך ,אעיר ברשותך שמאז מלחמת העולם השנייה ואילך הסיפורת המודרנית
    איבדה גובה ועומק הבחירה הצטמצם מאוד,הפוסטמודרניזם בספרות ק ר ס בטרם קם ונהיה,וגם הניסיון לקיים איזה משוואה לא ברורה של תקינות פוליטית ו'חלוקה צודקת' הלוקחת בחשבון את הספרות ה"עולמית" כמרחב יוצרים ברירות מחדל לא פשוטות.- משוואות שפרס ספיר אינו כפוף להן בשום צורה. ועדיין, סופרים רציניים מאוד מקו=שני של מודרניזם זכו בפרס בצדק מוחלט (פטריק וויט ואחרון האוסטרו הונגרים, אליאס קאנטי ),שלא לדבר על עגנון. על השניים הראשונים נסב ציטוט של מבקר ידוע : "הם אינם גדולים כסרוונטס, אבל הם ענקים כדון קיחוטה" . אבל, אתה יודע מה, בוא נראה אותך מעניק את פרס ספיר (נניח, רק נניח) לאודי טאוב (שזה כמו הענקת הפרס לעגנון בשוודיה, על בסיס המלצה של קורצוויל ותרגומים צולעים לגרמנית ואנגלית).האנאלוגיה שאתה יוצר בין פרס ספיר לפרס נובל בעייתית ואינה שמורה לטובתה של הלוטרייה הלאומית המפריסה פרסים.

    חוששני, שגם לפרס נובל (כלפרס ספיר מתחילתו) חדרו רוחות של פופוליזם ניאו בורגני (טוני מוריסון,דריו פו, סאראמאגו,מונרו ודוריס לסננג כ"הישג" מפוקפק של הפמיניזם ה עכשווי האוכל חלקות טובות מאוד ולמרבה הצער גם פינטר שזיקנתו מביישת את נעוריו ) ויחד עם זאת – התמצאות טוטאלית במרחב הספרות העולמית אינה באמת אפשרית – לעומת זאת, התמצאות 'טוטאלית' במרחב של הספרות העברית עדיין אפשרית רק אינה מעניינת איש, ופחות מכל, למרבה הצער את שופטי פרס ספיר. לא לא, אין זה תנאי מספיק לשיפוט נכון בפרס ספיר, זה 'רק' תנאי הכרחי שבלעדיו אי אפשר.

    אהבתי

    • נו טוב. אז אנחנו מסכימים על הרוב (כולל, כמעט, על שחר, שהוא סופר גדול, אגב גם בסוכן הוד מלכותה ששנאת ואני אהבתי). פרסים הם כלי מפוקפק–גם על זה אנחנו מסכמים. נותרה רק שאלת נמדר. על זה נדבר בהזדמנות. חזור לגמרא.

      אהבתי

  28. יובל היקר, איש אינו מפקפק בהיותך אחד מהמוני השוחרים הקנאים של דוד שחר. הלא עמוס עוז גווע מזה שני עשורים כמין הומלס בחנויות מאפס ביקוש – עובדה ידועה לכל בר בי רב. עוד ניקרא כולנו להרים תרומה שתקיים את העוז והתפארת שלנו על פת לחם ואגורת=כסף.עובדה!

    אהבתי

  29. קליינברג, יקר : מאפלטון האמת. איננו מסכימים על דבר וחצי דבר מעבר לכמה הכללות. אני חוזר לגמרא. היה בטוב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s