טרנס-גזע

בעשרים השנים האחרונות הייתה רייצ'ל דוליזאל פעילה באירגוני זכויות לשחורים. היא הציגה את עצמה כשחורה, ואיש לא פקפק בזהות הגזעית שלה. לאחרונה "חשפו" הוריה הלבנים את זהותה הלבנה. בעקבות ה"חשיפה", התפטרה דוליזאל מתפקידה כראשת ארגון הNAACP בספוקיין וושינגטון (על אף שהארגון עצמו סירב להוקיע אותה). פרשת דוליזאל מעלה שאלות מעניינות על פוליטיקת הזהויות העכשווית: מהו היחס בין "מהות" (נתונים ביולוגיים והיסטוריים) לבין בחירה אישית? נניח שרייצ'ל דוליזאל הייתה נולדת כגבר, ג'ון סמית, ובוחרת בשלב כלשהו לחיות את חייה כאישה. היא הייתה בוחרת בשם נשי (נאמר רייצ'ל דוליזאל), מתלבשת כאישה ומתייחסת אל עצמה במין נקבה. בתרבות הקיימת היא הייתה מוגדרת כטרנסג'נדר. מבחינה ביולוגית היא זכר לכל דבר, אבל היא זכר שבחר להזדהות כנקבה וליתר דיוק כאישה. אפשר היה כמובן לברר אם היא בעלת אברי מין זכריים או נקביים, אבל הבירור הזה נתפס היום יותר ויותר כ"מהותני". נכון, לרייצ'ל דוליזאל יש כרומוזום Y , פין ואשכים, אבל זה לא מתיר לנו להתייחס אליה כאל גבר, אם היא עצמה אינה מעוניינת בכך. ההחלטה מי את/ה היא בחירה אישית. השאלה הביולוגית היא משנית. לא כל טרנסג'נדר מעוניינ/ת לעבור את הפרוצדורות הרפואיות שיקטינו את הפער בין התחושה הסובייקטיבית שלו/ה לבין המציאות הגופנית. השאלה, אילו אברי מין יש או אין לאדם אינה מענייננו. האם לדנה אינטרנשיונל יש פין? אין לי מושג וזה לא ענייני. נכון שיש לה, כך נראה, שדיים, ושהיא לובשת שמלות, אבל קשה לטעון ששדיים או בגדים הם מה שהופך אותה לאישה. בתרבות המערבית כיום מה שמגדיר את זהותו של אדם הן תחושותיו, רצונותיו והדרך שבה הוא או היא בוחר/ת להציג את עצמו/ה.

עכשיו בואו ננסה לתרגם את המונחים הללו לעולם הגזע. משום מה העניינים מסתבכים. האם גם ההחלטה לאיזה גזע אתה משתייך היא בחירה אישית? האם אפשר להיות טרנס-גזע? היהפוך לבן עורו? אלא שהמעבר מגזע לגזע אמור להיות פשוט בהרבה מן המעבר ממין למין. להשתייכותו של אדם למין, זכר או נקבה, יש בסיס ביולוגי ברור ברוב המקרים (כרומוזומים, אברי מין, רמות של הורמונים). ההשתייכות לגזע ברורה הרבה פחות. לקבוצות אנושיות שונות יש לעתים מאפיינים גנטיים משותפים, אולם ההבחנה בין "לבנים" ל"שחורים", "צהובים", "צבעוניים" ו"אדומים" נעשית בדרך כלל על פי מראה—בעיקר גוון העור ותווי הפנים. ככל שקבוצות אנושיות מתערבות זו בזו נעשית ההבחנה הזאת שרירותית יותר ויותר. יש לא מעט "לבנים" בעלי גוון עור כהה ולא מעט "שחורים" בעלי גוון עור בהיר. האם מריה קארי "לבנה" או "שחורה"? האם מלקולם גלאדוול לבן או שחור? האם אלכסנדר פושקין "לבן" או "שחור"? לא קל להשיב על השאלה הזאת בלי ידע נוסף. עובדה שעד ל"חשיפתה" על ידי הוריה, איש לא פקפק בהיותה של רייצ'ל דוליזאל "שחורה", על אף שגוון עורה בהיר, עיניה כחולות ואין שום דבר "שחור" במיוחד בתווי פניה. מה לא בסדר אפוא בהחלטתה לזהות את עצמה כשחורה (אולי מלבד העובדה שלא הצהירה בגלוי כי אינה "שחורה" אלא טרנס-גזע)? דומה שהבעיה אינה ה"טרנס" אלא ה"גזע". לעתים קרובות מידי, גזע הוא כרטיס כניסה לזכויות יתר או סטיגמה. אנחנו דבקים בהבחנות הללו, על אף שאין להן שום משמעות בחברה שוויונית באמת. בעולם שבו ההבחנות בין גזעים תאבדנה את משמעותן החברתית-תרבותית, לא תהייה עוד משמעות לזהות על פי צבע העור. האם אתה לבן או שחור? הבעיה היא בשאלה לא בתשובה.

התפרסם בידיעות אחרונות 17.6.15

4 replies »

  1. בדיוקקקקקקקקקקק.
    מסתבר, שכל מה שעשתה למען ה"שחורים", שכל מה שהיתה למי שחשב שהכיר אותה , האישיות שלה – כל אלו לא נחשבים ככליםת השום דבר-ברגע שהיא ש"דהתה" – איבדה את הצבע – היא כבר לא היא ולא שווה כלום. אם היא לא הגזע ה"נכון" היא לא ממש אדם.
    ככה בדיוק הופכים את הרצון להביא לשיוויון אל פאטיש גזעני הכי דוגמטי.

    אותו דבר עם הטרנסג'נדרים. בחברה השיוויונית שהם מייחלים לחיות בה, יקבלו אותם בטבעיות על פי מה שהם – גבר שמרגיש כאישה ולהפך. אבל מה הם עושים? מאמצים את הסממנים החיצונים הכי קלישאתיים – והופכים להיות קורבן אופנה נשית – על פי סטריאוטיפים שרוב הנשים היום כבר נטשו ובצדק, משום שלהראות כמו ג'סיקה רביט זה בבחינת חיפצון נלעג.
    את המין עצמו לא ממש ניתן לשנות אז על מה המאבק? הזכות של הטרנסג'נדר לחפצן את עצמה? מישהו מפריע לי להרגיש שלמה עם עצמי לגמרי כגבר? חסר לי שערות על החזה ומדליון זהב ענק עם "חי"? זה ישנה לי את התחושה הפנימית? ישחרר את המיגדר שכלוא בי?
    למעשה, היתה מהפכה שקטה, שאיש לא הרגיש בה – המעבר ליוניסקס בלבוש של נשים. אם הייתי נקלעת היום, כמו שאני נראית – חיצונית ,בגדים והכל – לחברה מלפני מאה שנה – אני הייתי נחשבת לקוקסינל מבהיל. אבל היום כולנו מרגישות נוח להציג חזות חיצונית שנחשבת "גברית" – בכל טווח הסקאלה . אני יכולה ללבוש למעשה הכל- כולל חליה 3 חלקים או מכנסי אדידס קצרים וכפפכי-ערס. וזה למעשה נורמה.
    בחברה שיוויונית אין שום סיבה שיהיה בידול מובהק בניראות בין גברים לנשים. ממילא כל אחד מאיתנו מרגיש "נשי" ו"גברי" מבפנים לסירוגין . דווקא המאבק של הטרסג'נדרים מאחזר את הבידול המובהק מחפצן, והופך את המראה המיגדרי לחזות הכל. חח. חזות הכל…
    שוב ושוב רואים איך שהיפראקטיביות בניסיון לתקן משהו – מאחזר כל הדרך חזרה את התבניות הכי נוקשות שמהן כבר הצלחנו להפטר.

    זה נכון לא רק בשני המקרים האלו אלא מאפיין כל אקטיביזם חברתי שיצא מכלל שליטה: כמו מאבק אלים של מיעוט על הזכות שלא יפחדו ממנו במרחב הציבורי, מצעדים שמפגינים מיניות בוטה – כדי לקדם רעיון – שהעדפה מינית היא לא עניינו של הציבור, כך גם מאבק פמניסטי שמתעקש להגדיר כמעט כל מחווה גברית טריוויאלית – כתוקפנות – והופך כך את המרחב הציבורי למאיים יותר עבור נשים
    כמו להלחם בשם רעיונות הומניסטיים מתקדמים על הזכות לבטא את הערצה לרוצח סדיסט בהצגה שמקדמת רעיונות גזענים, פאשיסטים וברבריים שפעל מטעם דת ותרבות שמשתיקה את השונה על ידי השלכה מבניין, בשם חופש ביטוי.

    ובכלל – חופש ביטוי הוא ערך שמניח שהציבור שנחשף אליו הוא ציבור של סובייקטים בוגרים, חשבים שמסוגלים לעכל מורכבויות ( אנחנו לא מאפשרים פוליטיקה בבית הספר בדיוק מהסיבה הזו – הילד עוד לא מגובש) אבל אם הציבור הוא בהמה – ברור לחלוטין שאין בכלל מקום לחופש ביטוי. אם זה נכון – אסור לחשוף אותו לתכנים קונטרברסליים שאין לציבור – לכאורה, מצע אינטלקטואלי לעכל אותם.

    זהו בדיוק מנגנון הבלבול של היפראקטיביזם חברתי: עודף פעלתנות שמרוב התלהבות שוכח רק דבר אחד- את המטרה.
    מעולם לא היתה נכונה יותר הכתובת ההיא על החולצה בדוכן ממכר לתיירים: fighting for peace is like f-g for virginity

    Liked by 1 person

  2. נכון מאד! ועוד לא דיברנו על העוולות שגורמים להן הטבעונים בבואם להגן על זכויות בעלי החיים. גם לא דיברנו על הבחירה החפשית של אדם בדתו ובלאומיותו מבלי שיהיה חייב בקיום פולחנים שמנסים להכתיב לו כ"תעודת כניסה".

    אהבתי

  3. שאלה נוספת מתבקשת הינה מהן מערכות החוק והנורמות לפיהן נקיים את הבסיס החברתי השוויוני.אם בעבר הומוסקסואל הועמד לדין או נדרש לסרוס כיום זה לא יעלה על הדעת. וסרט כמו פריסיליה מלכת המדבר לא היה מוצג בטלויזיה. דעת הקהל משתנה אבל אף אמא פולניה או מרוקאית לא היתה רוצה טרנסג'נדר בתור חתן או כלה. במקרים רבים הנורמות נמצאות רחוק מאוד מהחוק.

    אהבתי

  4. הכל הכל נכון, וגם אני בעד הגברת עם הכוונות הטובות, אבל:

    1. כפי שכתבת בעצמך, השאלה היא, במידה רבה, שאלה של נורמה.
    טרנסג'נדריות, בחברה המערבית כיום, היא נורמה חברתית-תרבותית קיימת. "טרנסגזעיות" עדיין לא (לא רק שאינה נורמה, אלא שהיא בכלל אינה תופעה מוכרת). לכן, בדומה לטרנסג'נדריות בראשיתה, סביר שהיא תיתפס כחריגה, כ"בעייתית", כ"סטיה", ושתוקע ע"י הציבור. השינוי החברתי/תרבותי הוא תהליך ממושך, ודרכם של ה"טרנסרייסים" ("טרנסגזע" נשמע מצוין, אבל אנחנו הרי לא מצפים שזה יתחיל בעברית, מארץ הקודש…) עוד ארוכה.
    עם החזון שלך, והאירוע המכונן של "חשיפת" זהותה הלבנה, תחשב ודאי הגברת, בעוד – כמה ניתן למהפכה הזאת?… שלושים שנה מספיק?… – לפורצת דרך, לגיבורת ה"טרנסרייסים" הראשונה.

    2. "…אולי מלבד העובדה שלא הצהירה בגלוי…" – אולי באמת, ווטסון יקירי…
    השקר, השקר הוא לב העניין. הוא הבסיס (המוצדק, לדעתי) לתחושת ההונאה, הרמייה, הבגידה.
    ונדמה לי שמקובל שטרנסג'נדרים מציגים את עצמם כאשה/גבר, בהתאם למגדרם/זהותם החדש/ה, אך גם מצהירים בגלוי על "טרנסג'נדריותם". היינו מצפים שיעשו זאת, בהקשרים מסוימים לפחות. ההגינות מחייבת, לא?… (תלוי, כמובן, בהקשר החברתי. בסביבת העבודה זה אכן לא רלוונטי. ביחסים זוגיים – קצת יותר. "…זה לא גברת, זה אדון…"). עובדה היא שהם משוייכים, וגם משייכים את עצמם לקבוצת ה"טרנסג'נדרים" ולא רק לקבוצה "נשים" או "גברים" (ויתרה מזאת, קבוצת ה"טרנסג'נדרים" נחשבת ומחשיבה את עצמה כתת-קבוצה של קבוצת ה"לה"טבים" – לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים. כלומר, הם עצמם אינם רואים את עצמם כ"סתם נשים/גברים רגילות/ים", אלא כקבוצה מובחנת, אחרת).
    אם נחזור לענייננו, בוא נחשוב על טרנסג'נדרית (אשה שנולדה וחיה בעבר כגבר) העומדת בראש ארגון זכויות לנשים, פעילה בתחום כעשרים שנה, ומסתירה את "טרנסג'נדריותה". כלומר, אינה מצהירה בגלוי, בפני שותפותיה, ציבור בוחרותיה? וחברותיה לארגון כי נולדה וחיה בעבר כגבר. איך זה נשמע?…
    בסדר גמור? לגיטימי? סביר?… או בעייתי עד בעייתי מאוד?… לי זה לא נשמע נורא, אך בהחלט נשמע לא נעים. כי בהקשר החברתי של סביבת העבודה הספציפית הזאת, ומאדם הנושא בתפקיד ציבורי הרלוונטי לנושא, היינו מצפים לשקיפות (אם כי, אני מתארת לעצמי שהעדר השקיפות, במקרה כזה, משרת את המטרה טוב יותר, או שלפחות כך חשבה הגברת). אם נוסיף לזה את האמור בסעיף 1 לעיל, ונזכור ש"טרנסרייסיות" אינה נורמה או תופעה חברתית-תרבותית קיימת – זה נשמע גרוע יותר. אפילו קצת "מוזר" או "מופרע".

    אני לא בקיאה בפרטי הפרשה ולא יודעת כיצד הסתיימה, אך מקווה שהגברת השכילה להתנצל ולהסביר (שהמטרה מקדשת את האמצעים?…), ושסלחו לה. לפי המהירות שבה סלחו בני משפחות הנרצחים בכנסייה השחורה בדרום קרוליינה לרוצח יקיריהם – ניתן לשער שכן.

    בהצלחה למהפכה!… (;

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s