אפוקליפסה אחר כך

ההחלטה של הציבור הבריטי לפרוש מן האיחוד האירופי היא לא תחילתה של האפוקליפסה. הבריטים לא הכריזו מלחמה על "היבשת". הם חזרו, לפחות זמנית, לעמדה שאפיינה את אנגליה בחלק גדול מן ההיסטוריה החדשה: אנחנו פה ואתם שם. זה לא אומר שהיחסים צריכים להיות עוינים. אנגליה הייתה תמיד מעורבת עמוקות בענייני אירופה, גם כאשר ראתה את עצמה כמהות נבדלת. מבחינות מסוימות הרגע הדרמטי היה דווקא ההחלטה הבריטית להצטרף לאיחוד, ולא החזרה לעמדת הצופה-המשתתף המסורתית. ואף על פי כן נפל דבר באירופה ובעולם, הסדר שנוצר באירופה אחרי מלה"ע השנייה, הסדר של דור ה"בייבי בום" התערער. במידה מסוימת אפשר לראות בהחלטה הבריטית את המהלך הגדול האחרון של הדור הזה, שהכריע בהצבעתו נגד האיחוד, בעוד הצעירים מצביעים במידה רבה בעדו.מה שאפיין את הסדר האירופי של אחרי מלחמת העולם השנייה היה חשש גדול מן הלאומיות ומן הכוחות שתמכו בסדר הישן (הכנסייה, האידיאולוגיות המגייסות הגדולות, הצבא). הלאומיות נתפסה ככוח שהמיט על אירופה אסון נורא. אירופה של תכנית מרשל התפרקה מן הלאומיות, צמצמה דרמטית את הוצאותיה על ביטחון (הדאגה לביטחון הועברה לארה"ב) והתנערה מן הדת. למהלכים הללו הייתה השפעה דרמטית על אופייה של אירופה בעשורים האחרונים: הסכסוכים הצבאיים ביבשת רווית הדמים הזאת נעלמו, הכנסייה הפכה ממוסד המכריז על רצון האל לפעילות פנאי, והעונג זכה ללגיטימציה: במקום ה"אסור" של העבר הפכה החברה האירופית לחברת ה"למה לא, בעצם". הסדר החדש היה מבוסס על מתן סיפוקים מידיים: הוויתור על הלאומיות, על המיליטריזם ועל הדת הניב פירות מרשימים. אירופה נכנסה לתקופה ארוכה של שלום, שגשוג כלכלי חסר תקדים וליברליזם פוליטי ותרבותי—מותר ואפשר לא להתגייס, מותר לעשות לבית הפרטי, אין צורך לוותר למען העתיד (בעולם הזה או בבא) על הנאות ההווה. אפשר ומותר ליהנות כאן ועכשיו; למה לא בעצם. האיחוד האירופי היה אחת מתוצאותיו ואחד מסמליו של העידן הזה: המדינות העשירות ביבשת שילמו מכיסיהן התפוחים בעבור השלום והיציבות. בתמורה לקבלת ערכיו הבסיסיים—דמוקרטיה, ליברליזם, ויתור על אלימות—קיבלו המצטרפות, או לפחות קיוו לקבל, "איכות חיים".

לסידור הזה היה מחיר. הדה-פוליטיזציה של החברה האירופית העלתה לשלטון את הביורוקרטים ואת בעלי ההון. אין שום דבר חדש בעובדה שחברות נשלטות על ידי בעלי דעה ומאה. כך היה תמיד. אבל אם בעבר היו לשליטים מנגנונים רבי עוצמה שהגנו על הסדר הקיים בשם האל וההיסטוריה, בעידן הנוכחי הנכונות לציית מותנית כולה באיכות החיים. לאזרחים מן השורה לא אכפת שקבוצה קטנה צוברת הון עתק, לא אכפת להם שישנם בחברה פערים עצומים, לא אכפת להם מי משלם את המחיר בחברות אחרות ובלבד שחייהם שלהם טובים "מספיק". כדי שהסידור הזה יוכל לעבוד, חייבת להתקיים אליטה שבעודה תובעת מן האזרחים לא לדאוג ולסמוך עליה, דואגת לרווחת כולם. אלא שמאז שנות התשעים האליטה הזאת, שהחברים בה גדלו בסביבה המקדשת את ההנאה האישית, דואגת מדי לעצמה. יותר מידי אלמנטים בחברה האירופית מרגישים שהעסקה לא עובדת. הכיסים התפוחים הדלדלו. הצמיחה התמידית נעצרה. עדיין טוב, אבל לראשונה מזה עשורים התעוררו באירופים חרדות מפני העתיד. הם מרגישים שלהמחאות המנהיגים (ובעצם לא מנהיגים אלא מנהלים), שהבטיחו להם צמיחה לנצח, אין כיסוי. האיחוד הוא מפלצת ניהולית שמאפשרת לאחריות להתמסמס. הם מעדיפים מקבלי החלטות שאינם יכולים להסתתר מאחורי עלה התאנה של משרדי האיחוד בבריסל.

אין שום דבר מופרך במחאה הזאת ואין שום דבר קדוש באיחוד האירופי, גוף בעייתי ביותר כשלעצמו. מה שמסוכן הוא העובדה שבתרבות אין ואקום. מתנגדי האיחוד פונים אינסטינקטיבית למנגנוני הגיוס הישנים—הלאומיות, שנאת האחר והאויב בשער. כשאחוז המרכיבים האלה בתמהיל האירופי יעבור רמה מסוימת, נתייצב כולנו אל מול מציאות שונה בתכלית. אנחנו יודעים לאן זה הוביל בעבר. אין לנו שום מושג לאן זה יוביל בעתיד.

התפרסם בידיעות אחרונות 26.6.16

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s