קריאה אחרונה?

בדיאלוג "פיידרוס" של אפלטון מתוארת שיחה בין האל המצרי תות, שהמציא מדעים שונים וביניהם את הכתב, לבין מלך מצרים תמוס. האל מתגאה יותר מכל בהמצאת הכתב, שיש בו, הוא מכריז, כדי לעשות את בני מצרים חכמים יותר ובעלי זיכרון רב יותר. המלך אינו מתרשם. המצאת הכתב לא חיזקה את הזיכרון, הוא קובל, אלא החלישה אותו, "שכן חמת אי תרגול הזיכרון, ישליט הלימוד הזה שכחה בנפשות הלומדים. הם יסמכו על הכתיבה וייזכרו בדברים באמצעות סימנים זרים הבאים מבחוץ ולא מתוכם פנימה, מתוך עצמם." הדברים הללו נשמעים מודרניים בתכלית. אלה מאתנו שנולדו לפני עידן הטלפון החכם, זכרו דברים, שכיום אין עוד סיבה לזכור (מספרי טלפון, מסלולי ניווט, ידע כללי, שנגיש כיום בהתייעצות מהירה בגוגל). כיום אנחנו זוכרים דברים באמצעות "סימנים זרים הבאים מבחוץ". ככל שהטלפון נעשה חכם יותר, היה אפלטון טוען, האנשים נעשים טיפשים יותר.

הטענה הזאת נכונה רק בחלקה. אין ספק שיכולת השינון שלנו נפגעה, משעה שהידע נעשה זמין באמצעות סימנים מן החוץ. אם מחר בבוקר יושמדו כל הספרים וכל הטלפונים החכמים, יהיה יתרון גדול לבעלי הזיכרון—לאלה שהידע שלהם אינו תלוי בעזרים חיצוניים. העניין הוא שהתרבות האנושית אינה פשוט קיבוץ של יחידים בעלי יכולות ושהיא אינה יכולה להיבנות על ההנחה שמחר בבוקר ייעלם כל מה שהופך אותה לתרבות. תרבות מסתמכת על עזרים חיצוניים, שמאפשרים לה לדעת הרבה יותר מיכולת הידיעה של היחיד ולייצר אינטליגנציה קולקטיבית שאף יחיד אינו יכול להגיע אליה. חשבו על אדם שזוכר בעל פה מחצית מן התנ"ך. זהו הישג מרשים לכל הדעות. עכשיו הציבו מולו אדם אחר המחזיק בספר התנ"ך כולו. הוסיפו לו תוכנת חיפוש יעילה. עכשיו בחנו את השניים. אין ספק שרפה הזיכרון ישיג תוצאות גבוהות יותר, ממש כשם שגם מכונית שבה נוהג קיטע תשיג את יוסיין בולט. לבולט יש כישורים מדהימים, אבל אף אחד לא יחשוב להמיר את המכוניות בשרירים. ואפילו היו בנמצא אצנים שיש להם היכולת להשיג מכוניות, או זכרנים המסוגלים לאצור במוחם את כמות הידע שיש למחשב, ברור שמבחינת רוב האנשים, העזרים הם ברכה. אנחנו יודעים יותר, הרבה יותר, מאבותינו אדירי הזיכרון.

חששות רוויי נוסטלגיה צצים בכל פעם שמופיעה טכנולוגיית ידע חדשה. תמוס מלין על טכנולוגיית הידע החדשה של זמנו—הספרים. אחרי המצאת הדפוס במאה ה15 התלוננו רבים מבעלי הדעה כי ההמצאה החדשה תסייע בהפצת ידע מסובך ומסוכן לכל דורש ותגרום לאינפלציה חמורה בעולם הידע. יותר, התריעו, זה לפעמים פחות. יותר ספרים יגרמו לזילות. האספסוף יקרא והתוצאות תהיינה דלדולה של הרוח. היום מקובל להתאבל על מותו של הספר. אנשים לא קוראים יותר ספרים, נאמר לנו. אם נתעלם לרגע מן העובדה ההיסטורית שאנשים קוראים יותר (גם ספרים), הרבה יותר, ממה שקראו אי פעם בעבר (ולו בשל העובדה שהאוריינות נעשתה נחלת הכלל—עניין מדהים כשלעצמו), ראוי לשאול את עצמנו האם המדיום הזה (ספרים) הוא בעל חשיבות בפני עצמו. נדמה לי שברור מאליו שקריאת טקסטים לא מודפסים (כלומר טקסטים דיגיטליים) אינה שונה במהותה מקריאת טקסטים מודפסים. אבל קחו לדוגמא את ההנחה שהמרתה של הקריאה (סימנים) בצפייה בתמונות נעות מסוגים שונים מביאה לדלדול הרוח. זוהי טענה שמבוססת על תפיסה שמרנית ומעגלית של הרוח. ברור שאם מה שהופך אותך לבן תרבות הוא קריאת ספרים, מי שקרא פחות ספרים מתוך אחת מרשימות החייבים-לקרוא שנפוצות ברשת הוא מדולדל רוח. אלא שאין סיבה להניח שקריאת ספרים היא טכנולוגיית ידע אקסקלוסיבית. הספר הוא אמצעי, לא מטרה. בעולם החדש, בני אדם קוראים אולי פחות ספרים, אבל הם סופגים ידע וחוויות רוחניות באלף ואחת דרכים אחרות, לעתים אפקטיביות לא פחות מן הספר ונגישות הרבה יותר. הספרים לא ייעלמו. הם יתקיימו כל עוד אנשים נהנים ממה שהם מציעים: חוויה פחות פסיבית מן הצפייה בתמונה נעה, הפעלה שונה של הדמיון והמחשבה, עוצמה של מילים וטיעונים שקשה למצוא במקומות אחרים. קריאה בספרים אינה מטלה קדושה שיש לקחת על עצמנו. היא עונג. לאלה שנהנים מן הקריאה, שבוע הספר הוא חגיגה.

התפרסם (בשינויים קלים) בידיעות אחרונות, 7.6.17