איך הוט ויס מחנכים את הציבור

לכאורה מדובר בזוטות. שידורי הווי-או-די בכבלים מושבתים ביום הכיפורים. זה קצת מעצבן, אבל באמת שיש צרות גדולות יותר. אפשר בהחלט לספוג את זה-עובדה אנחנו עושים את זה כבר שנים ולא דווח על אבידות בנפש. ואעפ"י כן מדובר בעניין מהותי יותר מן השעמום התצפיתי שההחלטה גורמת בחלק מן הבתים בישראל. יחסינו עם השלטונות מבוססים על ההבחנה בין רשות הפרט לרשות הרבים. לקהילה יש רשות לקבוע את רשות הרבים. היא יכולה לקבוע מהם הקווים האדומים בענייני לבוש—אדם יכול ללכת "חשוף", אבל לא ערום כביום היוולדו. היא יכולה לקבוע כללים בענייני דיבור—אדם אינו יכול לעמוד בקרן הרחוב ולהשמיע תעמולה נאצית. היא יכולה לקבוע גם מתי מותר לעבוד ומתי אסור וגם אילו סוגי עבודה מותרים ואילו אסורים. מבחינה זאת הקהילה-מדינה בהחלט יכולה לקבוע שבימים מסוימים אסור לעבוד וכפועל יוצא מזה שבימים שנקבעו שירותים מסוימים יהיו מושבתים ואחרים לא: בתי ספר, מוסדות ציבור, תחבורה ציבורית כן, מקומות בילוי ושירותי הצלה לא.

זה לא שאי אפשר להתווכח על הכללים שקבעה הקהילה. הכללים הללו אינם תורה מסיני ואינם חסיני שינוי. בכל חברה קיימת מחלוקת על גבולות "הצניעות" (ישנן חברות המתירות עירום מלא בחופים, למשל, וישנן קהילות הרואות בכל חשיפה נשית שערורייה), על גבולות חופש הדיבור (מתי הופכות מילים מביטוי לגיטימי של דעה להסתה) ועל הגדרת מלאכות מותרות ואסורות בימי השבתון (האם יש הצדקה לפתיחת "בתי עינוגים" ולסגירת קווי תחבורה ציבוריים). מה שלא צריך להתקיים עליו דיון הוא זכותו של כל אדם לעשות בביתו כרצונו (כל עוד אינו מזיק לאחרים). "החוק הרומי נעצר על סף הבית", "ביתו של אנגלי הוא מבצרו" (לא רק במובן של מקום מוגן, אלא במובן של מקום שבו אדון הטירה קובע את הכללים). האמירות הללו מבטאות את קיומה של רשות פרט, שבה, במדינה חופשית, אין השלטון יכול להתערב, אלא במקרים חריגים ומיוחדים. אדם יכול להסתובב ערום בדלת אמותיו, לחרף ולגדף כל מי שעולה על דעתו, לעשות כל מלאכה בכל יום, כולל בימי השבתון הקהילתיים. ב"רשות הפרט", ב"צנעת הפרט" ב"דלת אמותיו"—כל המעשים הללו, טובים או רעים, מגונים או ראויים לשבח, מותרים.

מה זה אומר? זה אומר שלמדינת ישראל יש הזכות, מסיבותיה, להשבית כמעט את כל השירותים הציבוריים ביום הכיפורים. אפשר להתווכח על זה, אבל זאת זכותה. מותר לה אפילו (והיא אינה עושה זאת) לאסור נסיעה ברכב פרטי ביום הכיפורים. מה אסור לה? אסור לה לחדור לרשות הפרט ולנסות לעצב את הליכותיו של אדם בביתו. מה עוד פסול? הנטייה של נותני שירותים (כמו הוט ויס) לשתף פעולה בכפיית הפרט לנהוג בביתו על פי אמות המידה של קבוצת הלחץ הדתית. שירותי הספריות הדיגיטליות אינם כרוכים במלאכה (אין צורך בהתערבות או בפיקוח של עובדים כדי לאפשר צפייה בסרט) ואינם חלק מרשות הרבים (רק הלקוח רואה את הסרט שבחר). הם אינם שונים מברז המים או ממתג החשמל שבכל בית. יש אנשים שיפתחו את הברז כדי לשתות ויש שלא יפתחו אותו; יש שידליקו את האור ביום החג ויש שיימנעו מכך. כל זה פשוט אינו עניינה של המדינה ואינו עניינם של ספקי השירות. למחוקקים ולמנהלי הוט ויס יכולה להיות דעה משלהם על אנשים הצופים בסרטים ביום הכיפורים או ביום הזיכרון, אבל אסור שדעתם תפגע בחופש שלו זכאי כל פרט השרוי ברשותו. ומה עם הטענה ש"לא יזיק" שהציבור כולו יקבל על עצמו תענית טלוויזיה לערב אחד? הטענה הזאת פשוט לא רלוונטית. ברגע שמתערבים בחיי האזרחים, בקומם ובשוכבם ובדלת אמותיהם, פותחים פתח רחב לדיכוי. הצעד הבא הוא סגירת הברז וניתוק החשמל. העניין עצמו הוא אולי זוטא. העיקרון לא. הניחו לנו.

פורסם, בשנויים קלים, בידיעות אחרונות 27.9.17