להפיל את הממשלה זה המעשה הכי פטריוטי שאפשר לעשות היום

ב7 באוקטובר חוותה החברה בישראל טראומה. הדברים ידועים: ההצלחה הלא צפויה והבלתי – נתפסת של חמאס ומעשי הזוועה שחוללו אנשיו עוררו חרדות ישנות וחדשות והותירו כאב עמוק בכל אדם בישראל. בתחילה לא הייתה השאלה מי אשם חשובה. ראשית, המחדלים שהובילו לאסון התחוללו במשך שנים רבות ואנחנו התרגלנו לראות בהם משהו טבעי (היעדר מכוון של הסדרת העניין הפלסטיני, ציניות כדרך חיים, תמיכה מתמשכת בחמאס כדי למנוע כל אפשרות להסכם, אדישות העולם לביביזם שאיפשרה לראות בו מדיניות ולא היעדר מדיניות). הזמן דחק. תהליך חשבון נפש דורש תעצומות שלא היו ואולי עדיין אין לנו. יותר מדי אנשים התייחסו לביביזם כאל תופעה "טבעית" (הוא לא),  כאל גישה קיומית רצויה. כל מי שלא איתנו שילך לעזאזל. זוהי תפיסת העולם של השר אלי כוהן: אם ארה"ב לא נותנת לנו גיבוי מוחלט אין לה מה לעשות המזרח התיכון.

הסיבה השנייה להיעדר חשבון הנפש הייתה הצורך הדחוף בהחזרת הביטחון. היה הכרח להראות שחיינו אינם הפקר ושעל מעשה פשע בקנה מידה של פשעי ה7 באוקטובר משלמים ומשלמים ביוקר. לא היה זמן להחליף את הצוותים. תחילה צריך היה להשיב מלחמה. ישראל עשתה זאת בהצלחה. במקצת בזכות ההתגייסות החברתית הגורפת, הנכונות לחפות על מחדלי הממשלה ולתת הכל למען הכלל. במקצת זה קרה בזכות התמיכה האמריקנית החריגה. במקצת משום שהיהירות ושכרון הכוח היו מחלה שלא רק אנחנו אלא גם חמאס לקה בה. אבל עכשיו הגיע זמן החשבון.

מטרת המלחמה הייתה אמורה להיות מיטוט חמאסטן והחלפת חמאס בגורם אחר בתנאים המיטביים לנו. החלק הצבאי של התכנית הזאת הסתיים לפני כחודשיים. הבעייה היא שזאת לא הייתה מטרת ביבי. הוא דבק בעקרון האי ההסדרה, וכמו בעבר הוא סבור שהצפצוף הוא מדיניות. על אף שהמציאות טפחה לכאורה על פניו, ביבי מרגיש ש he can get away with it. לא צריך לתקן כלום. צריך לחזור למה שהיה.  הוא וכנופיית חדלי האישים שלו מעוניינים להאריך את הלחימה כדי למסמס את כוחות האופוזיציה ולהחזיר אותנו, מבלי ללמוד דבר ומבלי לשנות דבר, לאזור הנוחות שלו–לישראל כקלפטוקרטיה לאומנית-דתית המתנהלת כעסק משפחתי מושחת, ישראל שבה ביבי הוא מלך, שרה היא המלכה והחרדים הם המאכערים של העיירה.

אבל העיירה בוערת. אנחנו מצויים כעת בשלב של מעבר מטראומה לאסון. יכולתנו להשיג הישגים מדיניים הולכת ונשחקת (אף אחד בעולם לא מאמין לביבי, אף אחד לא מבין את המדיניות או היעדר המדיניות שלו, אף גורם אוהד לנו לא מוכן יותר למדיניות ה"אנחנו נעשה מה שבא לנו ואתם תעלימו עין"). העבודה בעיניים של ביבי לא עובדת יותר.

כל יום נוסף שהממשלה הזאת נשארת על כנה הוא יום נוסף בדרך לאסון, להפיכת ישראל לחלשה, מבודדת ונטולת תקווה. התקווה היחידה היא לסלק את הכנופיה המושלת בנו, הכנופיה שהובילה לטראומה ומובילה עכשיו לאסון ולהתחיל בתהליך ארוך וכואב של שיקום.

לפני חצי שנה צו השעה היה לתת בלי שאלות. עכשיו צריך לא רק לשאול אלא גם לענות. צריך למלא את הרחובות במוחים, לא להיבהל ממכונת הרעל הרואה בהפגנה פשע, לדרוש מן הפוליטיקאים להצטרף למחאה ולהפיל את הממשלה הרעה, הנוראה, הזאת.