אזור העניין כסרט פוסט-שואה

סרטו זוכה האוסקר של ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין", הוא סרט פוסט-שואה. זהו סיפור על מפקד מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, רודולף הס. הס, אחד מגדולי רוצחי ההמונים בזמננו, חי עם בני משפחתו בסמוך למחנה. אבא הולך בבוקר לעבודה—כרוצח המונים—וחוזר בערב למשפחתו, אוכל ושותה וקורא סיפור לילדים, מתווכח עם רעייתו, בוגד בה עם בת זוג לא מזוהה, ושוחה בנהר עם ילדיו. שיגרה.

רעייתו גם היא עוסקת בשגרת יומה. היא נוזפת במשרתים—עבדים מקומיים ללא גילויים מיוחדים של אלימות או שנאה (היא מאיימת פעם על המשרתת הפולנייה כי בעלה יכול להוציאה להורג, אבל הדברים נאמרים כמעט בהיסח הדעת). כאשר בעלה מוצב לזמן מה בגרמניה, היא מתעקשת להישאר עם ילדיה בביתה באושוויץ. זוהי ההזדמנות היחידה שמישהו דבר על "המצב" במונחים אידיאולוגיים. אשת המפקד מדברת על מרחב מחייה, אבל דומה שהיא משתמשת במונחים הנאציים בעיקר כדי להצדיק את דבקותה בבית שהיא אוהבת. ברוב הסרט השואה מצוייה בעיקר בראשם של הצופים. היא מבליחה לרגעים ברמזים (משרתת מחביאה תפוחי אדמה למען האסירים, קולו של הס נשמע מצווה להטביע מישהו, ברקע אפשר לראות להבות בוקעות מארובות הקרמטוריה). לקראת סוף הסרט מתנהל דיון על השמדת יהדות הונגריה. זהו דיון ענייני שמבחינת הס ומשפחתו הוא בעיקר אפשרות לאבא לחזור לבית האהוב באושוויץ.

כמו שהבנתם, גלייזר ומעריציו מוקסמים מיכולתו של הסרט לעורר בכם זעזוע באמצעות מה שלא רואים על המסך. ככל שהתיאור של משפחת הס בנאלי יותר הוא אמור להיות מפלצתי יותר. שומו שמיים, רוצחים אוכלים ושותים, מנהלים מערכות יחסים, שותים קפה ורוקדים ואלס. מי היה מאמין? נתחיל בגילוי הזה (הם היו בני אדם), זוהי "תגלית" עתיקה מאד. מיעוטם של הרוצחים בשם המדינה הם פסיכופתים. בספרה המצמרר, "זמן מיד שנייה" מספרת כלת פרס נובל סבטלנה אלכסייביץ' על אדם ששימש כמוציא להורג בשירות הנ.ק.ו.ד. הוא ועמיתיו רצחו אלפים, אבל הם ידעו להבחין בין אנשים "הגונים" העושים את מלאכתם לבין מטורפים צמאי דם. המטורפים הפיקו עונג מן ההריגה. הם היו המיעוט. הרוב "השפוי" רצח "עניינית." התובנות הללו עלו בכתבי סופרים ומשוררים וקיבלו ביטוי בשיחות עם מחוללים שניהלו חוקרים כמו תום שגב ודן בר און. הביטוי המובהק ביותר לתובנה הזאת הוא ספרו של כריסטופר בראונינג "אנשים רגילים". הס ומשפחתו היו אנשים רגילים. אנשים רגילים רצחו הרבה יותר בני אדם מן המטורפים.

השאלה שראוי לשאול אינה האם רוצחים מקצועיים אוכלים במבה ובוכים בסרטים עצובים, אלא איך הם מיישבים את שתי הספירות שביניהן הם נעים—ספירת הקיום "הנורמלי" המלאה באיסורים וכללים וספירת שליחת הרסן ברשות שבה הכל מותר. גלייזר לא עושה שום מאמץ להבין. הוא מוקסם כל כך מן התובנה שלו ("ֹהם בהחלט היו בני אדם," כותב דן פגיס, "מדים, מגפיים. איך להסביר: הם נבראו בצלם) שבעיניו השיעמום של הסרט (זהו סיפור על משפחה בורגנית חסרת ייחוד לבד ממקצועו של האב שנותר בשוליים) הוא אמירה הו-כה-מתוחכמת. ככל שיותר משעמם יותר מזעזע. אז זהו שלא. גלייזר הצליח לשטח לחלוטין את דמותו של הס. הס הוא מין אוטומט נטול רגש. גלייזר אבוי לקח ברצינות את טענת ההבל של חנה ארנדט על הבנליות של הרוע. אנחנו יודעים שמחוללים בדרגים של הס ואייכמן אינם אנשים "בנליים". הם לא מבצעי הרצח אלא אדריכליו. זה דורש מן האדריכל יוזמה, חשיבה ומסירות שהמבצעים אינם נדרשים להן. הדברים נרמזים בסרט בדברים שמפקדיו של הס אומרים עליו, אבל אין להם שום ביטוי באישיות שאנחנו רואים על המסך. אפשר היה לומר משהו על הצד הרצחני של הס ועל פיצול האישיות שאימץ לעצמו. אבל בשביל זה צריך להשאיר את השואה בתמונה.

גלייזר מעדיף להעלים את השואה, את קורבנותיה ואת מחולליה בסרטו. השואה "וולגרית" מידי בעיניו, "צעקנית" מידי. מוטב לרמוז עליה, לסמן אותה כהיעדר—במה שלא נאמר בשתיקות המעודנות, בתמונות התיקים והנעליים ממוזיאון אושוויץ שבעליהם נעדרים. ואפילו זה קצת "קיטש" מידי לטעמו והוא חש צורך למתן את הקיטש הזה בדמותן של המנקות הפולניות המנקות את רצפת המוזיאון, את חלונותיו ואת האובייקטים שבו. מאד מעודן. אבל השואה אינה עידון. היא רוע וצחנה גופות וצרחות ונבלים המתעללים בקורבנות ורוצחים אותם. הרצון להתרחק מכל זה אינו מזעזע. הוא משעמם, יומרני ובמובן העמוק הוא כישלון מוסרי.