באין מדיניות, המלחמה היא המשך המלחמה בדרכים אחרות

פון קלאוזביץ הכריז שהמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. קלאוזביץ לא העלה בדעתו מצב שבו למדינה אין מדיניות. אבל יש חיה כזאת: למדינת ישראל אין מדיניות ועל כן המלחמה מבחינתה היא המשך המלחמה בדרכים אחרות. בסופה של כל מלחמה, ולקראת המלחמה הבאה עלינו בשלום, אנחנו מפיקים לקחים בתחום הפעלת הכוח. רק בדרכי הפעלת המוח אנחנו לא דנים. כדי להימנע מן הדיון הלא נעים הזה, אנחנו מהללים את צה"ל על שבזכות עליונותו הטכנולוגית והמספרית המוחלטת הצליח (אולי) להגיע לתיקו, מכובד פחות או יותר, עם ארגון טרור לא גדול, מבודד לחלוטין, שאין לו שריון ואין לו חיל אוויר, ואין לו טכנולוגיה ואין לו מודיעין ובקושי יש לו אמצעי תקשורת. אנחנו לא תוהים מה מאפשר ליריב נחות כל כך להגיע להישגים. מזרימים עוד כסף לצבא, ומתכוננים למלחמה הבאה.

והמלחמה הבאה מגיעה. זה לא משום שאנחנו רוצים מלחמות. אדרבה, אין דבר שאנחנו רוצים פחות ממלחמות. אנחנו רוצים שקט. ואנחנו רוצים שיניחו לנו להמשיך להתנחל בשטחי ארץ ישראל ללא הפרעה. ב"ישראלית", המשך של ההתנחלות ומניעת זכויות לאומיות ואזרחיות מן הפלסטינים זה שקט. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד. אנחנו מפעילים אלימות רק כשמפריעים לנו לשמור על השקט. רוצים לספח בצורה תרבותית. אנחנו שוחרי שלום. הבעיה היא שהצד השני לא רואה בשקט, שאנחנו משתוקקים אליו בכל לבבנו, שלום. הוא רואה בו סיפוח. הוא רואה שמבלי לדבר על זה אנחנו מבקשים, בנימוס, לקבע את מעמדו כאומה נטולת זכויות החיה בשקט תחת שלטוננו. הוא לא אוהב את זה. לכן הוא מונע מאתנו את שאהבה נפשנו—את השקט. זה לא מסובך: כמה רקטות עלובות, שפוגעות או לא פוגעות, והלך השקט. ההתקפות עלינו נעשות לא פעם באמצעות פגיעה בחפים מפשע. אנחנו מגיבים בעוצמה כנגד האשמים, אבל כיוון שקשה לאתר אותם, נפגעים חפים מפשע, הרבה חפים מפשע. ברור שהסיבות להרג חפים מפשע שונות—הם רוצים רעש; אנחנו רוצים שקט. העולם מתקשה לא פעם לראות את ההבדל. אנחנו רוצים שקט לספח. ולא לדבר על זה—כלומר לא להכריז רשמית על סיפוח מצד אחד ולא להציע שום אלטרנטיבה מצד שני.

אולי צריך לדייק ולומר כי אם למדינת ישראל אין יוזמות מדיניות, מדיניות, לא מוצהרת, יש לה. היא רוצה לספח בשקט. גם הצד הפלסטיני, יש להודות, אינו מצטיין בהצעת תכניות מדיניות. המדיניות שלו היא פשוט למנוע מאתנו שקט. כיוון שהמדיניות הבלתי מוצהרת שלנו (שקט תמורת סיפוח) אינה מקובלת בעולם, גם האלימות שנועדה להגן עליה–ובעינינו אינה אלא הגנה עצמית–אינה מקובלת עליו.

האם אפשר להמשיך במדיניות הלא מוצהרת של "עוד דונם עוד עז" ללא פרצי אלימות הולכים ותוכפים וללא בידוד בינלאומי? ספק גדול. אף אחד מלבדנו לא קונה את זה. המדיניות הזאת, יש לציין, גם אינה משרתת את צרכי הביטחון של ישראל. היא מחלישה את ישראל, לא רק משום שהיא תובעת הזרמת תקציבי ענק לסבבי הלוחמה, אלא משום שעם כל סבב של אלימות יכולת הפעולה שלנו בזירה הבינלאומית, הולכת ומצטמצמת.

אבל לפעמים יש מזל לישראל. המהפך במצרים וההתמוטטות בעיראק וסוריה יצרו אפשרות ריאלית של ברית אזורית, שיכולה להביא לשיפור דרמטי ביכולת התמרון של ישראל וגם להפעיל מנופי לחץ שאינם עומדים לרשותנו. הברית הזאת דורשת מישראל לאמץ מדיניות: לוותר אחת ולתמיד על חלום הסיפוח ועל חלום-סיוט הווילה בג'ונגל. בג'ונגל הזה לא כולם חמאס ולא כולם דאע"ש. בג'ונגל הזה יש שכונה. אנחנו צריכים להיות חלק ממנה.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.8.14