התקשורת בין ישראל לחמאס מתבצעת בימים אלה באמצעות חילופי מהלומות. האלימות היא שפה פשוטה מאד. יש בה רק שתי מילים–כואב/לא כואב. פרשנות היא עניין מסובך הרבה יותר–למה כואב ומה צריך לעשות כדי שיפסיק לכאוב? על זה אין הסכמה. אנחנו "צורבים תודעה" ו"משקמים הרתעה" כדי לדרוש מן הפלסטינים "שקט". מבחינת החמאס ה"שקט" שאנחנו מציעים הוא קבלה צייתנית של תפיסת העולם הישראלית ("שקט" תמורת ויתור על שוויון, על ביטוי לאומי ועל כבוד). תפיסת העולם של החמאס היא שהסטטוס קוו שאליו אנחנו חותרים ("שקט") הוא הגרוע בכל האופציות. גם אם הסטטוס קוו ישתנה, לרעתו לכאורה (כלומר הוא יספוג יותר אבידות), יהיה בכך שיפור. כמה שיותר רע, יותר טוב. הוא מניח שהמחיר שתדרש ישראל לשלם כדי לחסלו (אלפי הרוגים, הרס מסיבי) הוא מחיר שאין ביכולתה לשלם. העולם ילחץ, דעת הקהל בישראל תילחץ והעולם הערבי, שחלקים ממנו מתעבים את התנועה, יאלץ להתאחד מאחוריו כצד החלש והסובל.
בעולם שבו הצד השני מעוניין בהסלמה, יש אפוא הגיון בהסלמת האלימות רק אם היא מוציאה את השחקן השני מן התמונה במחיר סביר. כאשר הצד השני מאיים (לא רק במילים) על עצם קיומך, אתה נאלץ לשלם את המחיר. החמאס אינו מהווה איום קיומי אמתי ולכן המחיר שחיסולו יגבה גבוה מידי. גם מר טרור, בנימין נתניהו, מבין את זה. הסלמה שלא תביא להוצאת החמאס מן התמונה, משרתת את החמאס.
האם המסקנה מדבריי היא שאנחנו לכודים בתיקו של התשה הדדית? אני חושב שלא. מה שמפחיד את החמאס יותר מכל אינו עוד חיסולים (במקום פלוני יבוא אלמוני) ולא עוד כתישה (הוא יכול לעמוד בזה), אלא אופציה מדינית שתערער את הבסיס לקיומו. כרגע הוא נתפס כנציג אותנטי של אין ברירה וכמשתמש יעיל בשפת האלימות: כל מטח רקטות נוסף, כל פיגוע נוסף, מונע מאתנו את ההשג הנכסף (שקט). מדיניות היא ג'יו ג'יטסו: אתה משתמש בתנועה של היריב כדי להוציא אותו משווי משקל. החמאס מבקש מאיתנו להמשיך בתנועה עד שנצא משווי משקל. אין כל סיבה להיעתר לו. מוטב לבצע את המהלך ההפוך–לשנות את הסטטוס קוו, אבל בדרך שתשרת אותנו. אין טעם לדבוק בכללי המשחק שמכתיב חמאס. מהלך מדיני אמור לשנות את הסטטוס קוו בדרך שתגבש כוחות בתוך החברה הפלסטינית, בתוך העולם הערבי ובחברה המערבית שיגבירו דרמטית את הלחץ על חמאס (האלימות יוצרת את התוצאה ההפוכה). מהו אותו מהלך מדיני? דומה שזה ברור ומוסכם על כל השחקנים, מלבד חמאס וממשלת ישראל. יש לסיים את השליטה הישראלית על הפלסטינים, לאפשר להם להקים מדינה, בתמורה להכרה בתביעות הביטחון של ישראל. לא בטוח שהצד הפלסטיני יסכים להצעות כאלה. בטוח שהן תייצרנה סיטואציה פוליטית שונה בתכלית ותאפשרנה ל"עולם" להפעיל את מנופי ההשפעה–הלא-אלימים, אך האפקטיביים ביותר–על הפלסטינים. במזה"ת נוצרה הזדמנות יוצאת דופן. מצרים שינתה את עורה. כוחות הסירוב (עיראק וסוריה) הוצאו מן התמונה. האסלאם הרדיקלי (שהחמאס הוא חלק ממנו) מפחיד את המתונים בעולם הערבי הרבה יותר מישראל. הם מוכנים (ואולי אפילו להוטים) לשתף אתנו פעולה, הרבה מעבר למה שהיו מוכנים בעבר. זה הרגע לפתור סוף סוף את הבעיה הישראלית-פלסטינית. זה לא אומר לוותר קטגורית על הזכות לשימוש באלימות. באיזורנו אין הרבה סיכוי למדינות שאינן יכולות להפעיל כוח. זה אומר להשתמש בכוח, אם נצטרך, בתנאים שלנו ולא של חמאס.
הבלוג של אביעד קליינברג 
"שקט" תמורת ויתור על שוויון, על ביטוי לאומי ועל כבוד – אתה טוען שזה מה שהחמאס רוצה. האם יש לך סימוכין לכך? כי לטענה שחמאס רוצה להשמיד את מדינת ישראל ולהרוג את כל היהודים בעולם יש סימוכין רבים.
אהבתיאהבתי
אני לא מדבר על החמאס או עם החמאס. אני מעוניין להחליש אותו כגורם שכרגע קובע את האג׳נדה.
אהבתיאהבתי
מה זאת אומרת אתה לא מדבר על החמאס? אני מצטט מתוך דבריך:"מבחינת החמאס ה"שקט" שאנחנו מציעים הוא קבלה צייתנית של תפיסת העולם הישראלית ("שקט" תמורת ויתור על שוויון, על ביטוי לאומי ועל כבוד)." אתה כן מדבר על החמאס ומשתמע מדבריך שמה שהחמאס רוצה זה שוויון, ביטוי לאומי וכבוד. אם לא לכך התכוונת, אולי כדאי שתבהיר את הכתוב.
אהבתיאהבתי
מה אומר? אמרתי דברים ברורים. החמאס שואף לכלותנו. למטרה זו אין לו שותפים מחוץ לדאעש. הוא חושב גם שאנחנו מעוניינים לא בשקט אלא בהמשך השליטה על הפלסטינים בכל מחיר. להנחה הזאת יש שותפים רבים. אני רוצה לקוות שהשליטה בפלסטינים אינה המטרה של מדינת ישראל, שהיא לכל היותר הכלי למטרה אחרת–חיים בשלום ובשגשוג לצד שכן שגם הוא חי בשלום. אני חושב צריך להוציא עניין זה מן המשחק ולבודד את חמאס, להגיע לפתרון סביר. השינויים באזור יניבו פירות רבים להלך כזה. לכך מכוונים דבריי.
אהבתיאהבתי
המילים שלך ״מר טרור״ מורידים לי את הרצון להתעמק בדבריך … זה כאילו שאתה בא להסביר לי משהו ושולף אקדח שמשתיק לי את יכות ההזדהות עם דבריך .
אהבתיאהבתי
"מר טרור" משמעותו אדם שהציג את עצמו במשך שנים כמומחה לטרור. ביבי כתב ספר בשם "המלחמה בטרור" שזכה לעדנה אחרי הפיגוע בתאומים.
אהבתיאהבתי
לא לזה התכוון המשורר
אהבתיאהבתי
בדיוק לזה
אהבתיאהבתי
בכתיבה שבאה לשכנע .. מה שאתה בודאי מנסה להשיג .. זה כמו בפוליטיקה … גם כאן צריך להוריד אלימות מילולית
אהבתיאהבתי
אלימות מילולית או חיפזון להיאטם? השני נראה לי.
אהבתיאהבתי
דבר נוסף שאתה אולי לא רואה .. עזה זה מדינת החמס ולא אבו מזן … הוא לא שולט שם וזו עובדה . הוא מחוץ למשחק! במקום שליטתו יש מצב אחר. אז מה אתה חושב .. שחמס יוותר על השליטה שם ? לא ! ולכן הדיבור שלנו הוא עם החמס .. ומכאן כל הבעיות
יש כאן עוד מדינה … המצב בעזה מבחינת השליטה שלנו היה טוב יותר מבחינתם מאשר ביהודה ושומרון שם אנחנו עדיין שולטים ביטחונית … אז נו
אהבתיאהבתי
I worry that you might be placing the cart before the horse (or at least, that you're not fully persuading me which is the cart and which is the horse). Your suggestion sounds reasonable and it was one that I agree(d) with at least prior to 2006. But the problem now is how to do this given that Hamas controls Gaza. As you surely remember, one major difficulty throughout the Oslo process was how to proceed without Hamas derailing the project.
The problem was difficult then, but I don't see how to succeed now (this is not necessarily a criticism of you: it's the fundamental problem of Israeli politics since the Hamas electoral victory).
(a) How do you expect to attain this sort of change in the status quo when Hamas has the ability to so easily derail the process? What incentive to they have not to do so? Any hamas attack in the midst of negotiations will change the dynamics on both sides (especially if Israel retaliates – but if Israel doesn't retaliate the incentive to strike harder increases)
(b) You're papering over the fact that there are fundamental disagreements between Israel and the Palestinians as to what constitutes a reasonable offer. I'm optimistic that two parties in good faith could reach such an agreement (heck, I could draw the map myself) but I'm not confident that the PA has either the will or the authority to do so. So when you say that Israel should make the Palestinians an offer, what offer do you think Israel could make? Especially since previous offers have been refused! Do you think that these offers will change the dynamic in a way they haven't until now, or do you propose a more generous offer yet?
אהבתיאהבתי