מגשימים חלום (בלהות)

לכאורה מטרתה של מדינת ישראל היא חיסול החמאס והאמצעי להשגתה הוא הפעלת עוד ועוד כוח, עד שחמאס ייכנע. ואולם דומה שיש כאן בלבול בין אמצעים למטרות. מטרתה של ישראל אינה חיסול החמאס–זה לכל היותר האמצעי–מטרתה היא לצמצם ככל הניתן את הנזקים, בנפש וברכוש, לאזרחיה ולשפר את מעמדה בזירה הגאופוליטית. משעה שהוגדרה המטרה הזאת, דומה שרעיון כיבוש עזה—המוצג על ידי חלק מדוברי הימין כניצחון—נעשה מהלך מפוקפק. כיבוש עזה והשליטה המתמשכת בה לא יביאו יותר ביטחון לישראל וודאי לא יחזקו את מעמדה הבינלאומי. הוא כרוך באבדות רבות לישראל ובאבדות רבות פי כמה לפלסטינים. אלה יצמיחו התנגדות בינלאומית גדולה פי כמה מזו שיצרה מלחמת צוק איתן. אבל גם אחרי הכיבוש לא יסתיימו הבעיות. ייתכן שלא תשוגרנה עוד רקטות אל ישראל, אבל מספר ההרוגים בקרב חיילי צה"ל יעלה דרמטית, כפי שהעיד הניסיון הישראלי לשלוט בדרם לבנון. ולא בטוח כלל שנוכחותנו תעצור לחלוטין את הטרור. אחרי הכול בסיפור הזה כבר היינו. כבר שלטנו בעזה, הרגנו ונהרגנו. אין מקום שישראל יצאה ממנו בתחושה גדולה יותר של רווחה מאשר מן הרצועה. החכם, אומרים, לומד מניסיונם של אחרים. ראוי לנו ללמוד מן הניסיון האמריקני בעיראק. האמריקנים לא הסתפקו במבצעים מוגבלים, כמו ישראל. הם הלכו על כל הקופה: כבשו את עיראק כולה ו"קיצצו את ראש הנחש" (סדאם חוסיין ומפלגת הבעת'). התוצאות היו קטסטרופאליות על פי כל קנה מידה. לא זו בלבד שהשלטון האמריקני הביא לשפיכות דמים גדולה ולהתגברות הטרור במדינה, אלא שכאשר יצאו (שהלא לא רצו לשלוט בעיראק אלא רק לפתור את בעיית המשטר ה"חמאסי" שלה), עלה כל האזור בלהבות.

אני מודע כמובן להבדלים בין עיראק לעזה, אבל ההבדלים לא צריכים להסתיר מאתנו את המשותף: ניצחון צבאי ללא מדיניות (וארה"ב התעלמה לחלוטין מכל היבט לא צבאי של מהלכיה בעיראק, כמו למשל חיזוקה של איראן על ידי נטרול אויבתה הגדולה ביותר) אינו ערובה ליציבות. כשאתה נכנס לביצה, אתה צריך לקחת בחשבון שתצטרך להישאר בה ולקחת עליה אחריות מלאה לזמן רב. אין זה מפתיע שהמצרים אינם מעוניינים בשליטה בעזה. מי ששולט ברצועה מרוויח מעט ומשלם הרבה.

החמאס הוא ארגון שניזון מהמשך "המאבק". יש לו אינטרס לגרור אותנו להפעלת כוח. הוא לא נרתע מאבדות. שפת האלימות והמוות היא השפה שלו. הוא מדבר אותה היטב. כשאנחנו מדברים אותה, הוא אינו נחלש אלא מתחזק. שוב ושוב אנחנו מופתעים מן העובדה שמכות כואבות אינן מערערות אותו. ההפך הוא הנכון. מה שיכול להחליש את החמאס הוא מהלכים שיוציאו אותו משווי משקל, שייצרו לו אופוזיציה פנימית או יאלצו אותו להשתנות. המהלך המתבקש הוא אפוא לא צבאי אלא מדיני—להניח על השולחן הצעה ישראלית רצינית לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, הצעה שתזכה לתמיכה ערבית ובינלאומית. ולמה איננו מסוגלים לבצע מהלך כזה? נפתלי בנט אומר לנו שהסיבה היא ביטחון. בשם הביטחון הם מתנגדים לכל יוזמה מדינית. ההתנגדות הזאת היא במקרה הטוב ביטוי לקיבעון מחשבתי. במקרה הרע היא הולכת שולל. הסיבה שבנט וחבריו מתנגדים ליוזמה מדינית, אינה בטחון ישראל, אלא שמירה על ההתנחלויות, ובאופן ספציפי שמירה על המאחזים. מדינת ישראל מתחפרת בחלום ההתנחלות ומשלמת מחיר ביטחוני ופוליטי כבד. הגיע הזמן להתעורר.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.8.14

2 replies »

    • מעניין. גם דני בכלל לא שוקל מהלכים מדיניים. הוא חושב כוח. לא ברור למה בעצם חייבים להפיל את החמאס במחיר עצום. זה נראה שהסיבה היא ״לא לתת לו לנצח״. אני מסתכל על הגטו החמאסי העלוב ואני תוהה–זה ניצחון? זה איום קיומי על ישראל? בשביל למנוע את זה שווה לכבוש מחדש את עזה?

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s