Netanyahu who?

גמרתי לקרוא את הספר זוכה פרס הפוליצר, "הנתניהוז", מאת ג'ושוע כהן (אגב אם כבר משתמשים באנגלית, אין סיבה להשאיר את העין. מוטב ג'ושואה).

כהן מתאר ברגישות את חייו של פרופסור יהודי במכללה לא גדולה בארה"ב של שנות השישים עד לרגע שבו הם משתבשים (מייד אסביר). באופן פרדוקסלי יש בתיאור הזה משהו פייקי שעובד. האמת לא פעם משכנעת פחות מן הגירסה הסינתטית שלה. הטקסטים שמייצרים עדי הראייה רוויים מידי ברגש "מוגזם." הטקסטים של "המשחזרים" מותאמים לחך צרכניהם. כהן כבר לא מרגיש את מה שעדי הראייה משנות השישים (יוצרים יהודים כמו פיליפ רות, סול בלו, וודי אלן וברנרד מלמוד) הרגישו בעוצמה וצעקו-צחקו בעוצמה. (ההומור היה אמצעי להרחיק את הצעקה מן הצועק ולהפוך אותה לבדיחה, שבה המספר הוא המבוגר האחראי ונושא הסיפור–הוא עצמו–הוא היחד). זה עובד: התוצר המאוחר מאופק יותר ולכאורה אותנטי יותר מן המוצר המקורי.

גיבורו של הספר, רובן בלום, הוא יהודי המתמודד, כאבותיו הרוחניים, עם עולם וואספי. מהרבה בחינות הוא גירסה ואספית של היהודים ההם. אותה תערובת של יצרים: תסכול, שאפתנות, עלבון וחרמנות שהן מתארים, זרה לו. דמויות ההורים היהודיים שלו ושל רעייתו הן חייזריות במידה רבה. גם תאוותה הגדולה של ביתו להיפטר מאפה היהודי נראית תמוהה.

יותר משהוא איש שנות השישים, בלום הוא פרופסור בן ימינו (כלומר יהודי וואספי) שנקלע, כמו דנטה לשאול, לעולם של שנות השישים. זה מאפשר לכהן מבט "מאוזן" יותר, מאופק יותר, מתאים לנו יותר מהפורטנויים של פיליפ רות ועמיתיו שאנחנו מתקשים להזדהות אתם.

הבעיה של הגיבור, ושל הספר, מתחילה כאשר מתפרצת לעולמו של בלום משפחת נתניהו, ההורים בן ציון וצילה ובניהם, יוני, ביבי ועידו. ההורים הללו אינם וואספים בשום מובן. הם לא בויתו כמו עמיתיהם האמריקנים. ההורים הם מין תערובת מוזרה של גלותיות וישראליות והבנים מעין פראי אדם ישראלים שבלום (וכהן) אינם מבינים ואינם מנסים להבין.

משפחת נתניהו סובבת במעגלים לא סדירים סביב התוקפנות האינטלקטואלית של בן ציון, סביב האובססיה שלו לראות ביהדות תופעה א-היסטורית המנפצת את הכללים ההיסטוריים הרגילים ומעוררת עוינות שאינה תלויה בה, אלא בעיוותים הנפשיים של האחרים. נתניהו מזהה את הדינמיקה ההיסטורית הזאת סביבו, בעולם שבו הוא מוקף באידיוטים ואנטישמים. הראייה העצמית הזאת מצדיקה בעיניו ובעיני בני ביתו איזה נרקיסיזם קורבני עמוק, שמתיר להם לנהוג באחרים באנוכיות, חסרת התחשבות (וואספית), רוויית התנשאות ורחמים עצמיים.

הפרשנות הזאת של משפחת נתניהו (ובעיקר של בן ציון כמשל לביבי) אינה מופרכת (כהן לא תמיד הבין את התזה ההיסטוריוסופית המקורית והחשובה של נתניהו האב על האינקוויזיציה בספרד, אבל לא זה העניין ברומן). מה שפחות מוצלח הוא הפיכת התיאור המורכב שבו הספר נפתח למעין סלפסטיק מרגע הופעת משפחת נתניהו בעיירה קורבינדייל ועד לכתה. הסלפסטיק הולך ונעשה אבסורדי עד לשיא שבו מסתיים הספר. הגיבורים הופכים לקריקטורות חד ממדיות והעניין הרכילותי (הם באמת עשו את זה?) גובר על ההנאה הספרותית. היהודים (הגלותיים), טוען בן ציון נתניהו בספר הם עם אנטי היסטורי. המדיום שלהם הוא המיתוס. בספר הזה המיתוס מנצח לא רק את ההיסטוריה, אלא גם את הספרות.

4 תגובות

      1. שמע:) אני לא מחזיקה מעצמי מבינה גדולה אבל אין לי מילים לתאר את הספר הזה. באמת. טלטל אותי וריגש אותי בעוצמות עזות מאוד שכבר הרבה זמן לא חוויתי מספר. יש שם גם סיפור של שני אחים ניצולי שואה שאחד עלה לארץ והשני נסע לארה"ב וכל אחד הקים שם משפחה והספר באמת מעמיד זו מול זו את היהדות הישראלית וזו האמריקאית. האבא של המספר מאוד מזכיר את התיאור שלך של בנציון נתניהו.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s