Netanyahu who?

גמרתי לקרוא את הספר זוכה פרס הפוליצר, "הנתניהוז", מאת ג'ושוע כהן (אגב אם כבר משתמשים באנגלית, אין סיבה להשאיר את העין. מוטב ג'ושואה).

כהן מתאר ברגישות את חייו של פרופסור יהודי במכללה לא גדולה בארה"ב של שנות השישים עד לרגע שבו הם משתבשים (מייד אסביר). באופן פרדוקסלי יש בתיאור הזה משהו פייקי שעובד. האמת לא פעם משכנעת פחות מן הגירסה הסינתטית שלה. הטקסטים שמייצרים עדי הראייה רוויים מידי ברגש "מוגזם." הטקסטים של "המשחזרים" מותאמים לחך צרכניהם. כהן כבר לא מרגיש את מה שעדי הראייה משנות השישים (יוצרים יהודים כמו פיליפ רות, סול בלו, וודי אלן וברנרד מלמוד) הרגישו בעוצמה וצעקו-צחקו בעוצמה. (ההומור היה אמצעי להרחיק את הצעקה מן הצועק ולהפוך אותה לבדיחה, שבה המספר הוא המבוגר האחראי ונושא הסיפור–הוא עצמו–הוא הילד). זה עובד: התוצר המאוחר מאופק יותר ולכאורה אותנטי יותר מן המוצר המקורי.

גיבורו של הספר, רובן בלום, הוא יהודי המתמודד, כאבותיו הרוחניים, עם עולם וואספי. מהרבה בחינות הוא גירסה ואספית של היהודים ההם. אותה תערובת של יצרים: תסכול, שאפתנות, עלבון וחרמנות שהם מתארים, זרה לו. דמויות ההורים היהודיים שלו ושל רעייתו הן חייזריות במידה רבה. גם תאוותה הגדולה של ביתו להיפטר מאפה היהודי נראית תמוהה.

יותר משהוא איש שנות השישים, בלום הוא פרופסור בן ימינו (כלומר יהודי וואספי) שנקלע, כמו דנטה לשאול, לעולם של שנות השישים. זה מאפשר לכהן מבט "מאוזן" יותר, מאופק יותר, מתאים לנו יותר מהפורטנויים של פיליפ רות ועמיתיו שאנחנו מתקשים להזדהות אתם.

הבעיה של הגיבור, ושל הספר, מתחילה כאשר מתפרצת לעולמו של בלום משפחת נתניהו, ההורים בן ציון וצילה ובניהם, יוני, ביבי ועידו. היהודים הללו אינם וואספים בשום מובן. הם לא בויתו כמו עמיתיהם האמריקנים. ההורים הם מין תערובת מוזרה של גלותיות וישראליות והבנים מעין פראי אדם ישראלים שבלום (וכהן) אינם מבינים ואינם מנסים להבין.

משפחת נתניהו סובבת במעגלים לא סדירים סביב התוקפנות האינטלקטואלית של בן ציון, סביב האובססיה שלו לראות ביהדות תופעה א-היסטורית המנפצת את הכללים ההיסטוריים הרגילים ומעוררת עוינות שאינה תלויה בה, אלא בעיוותים הנפשיים של האחרים. נתניהו מזהה את הדינמיקה ההיסטורית הזאת סביבו, בעולם שבו הוא מוקף באידיוטים ואנטישמים. הראייה העצמית הזאת מצדיקה בעיניו ובעיני בני ביתו איזה נרקיסיזם קורבני עמוק, שמתיר להם לנהוג באחרים באנוכיות, חסרת התחשבות (וואספית), רוויית התנשאות ורחמים עצמיים.

הפרשנות הזאת של משפחת נתניהו (ובעיקר של בן ציון כמשל לביבי) אינה מופרכת (כהן לא תמיד הבין את התזה ההיסטוריוסופית המקורית והחשובה של נתניהו האב על האינקוויזיציה בספרד, אבל לא זה העניין ברומן). מה שפחות מוצלח הוא הפיכת התיאור המורכב שבו הספר נפתח למעין סלפסטיק מרגע הופעת משפחת נתניהו בעיירה קורבינדייל ועד לכתה. הסלפסטיק הולך ונעשה אבסורדי עד לשיא שבו מסתיים הספר. הגיבורים הופכים לקריקטורות חד ממדיות והעניין הרכילותי (הם באמת עשו את זה?) גובר על ההנאה הספרותית. היהודים (הגלותיים), טוען בן ציון נתניהו בספר הם עם אנטי היסטורים. המדיום שלהם הוא המיתוס. בספר הזה המיתוס מנצח לא רק את ההיסטוריה, אלא גם את הספרות.