חג כשר לאוכלי שרצים

מוזרות דרכיהם של החילונים הישראלים. עם בוא החג הם מתכנסים בבתיהם, עורכים שולחן על פי עקרונות
ההלכה שבהם אינם מאמינים. הם קוראים טקסט שאותו הם אינם מבינים. ההגדה של פסח היא אולי הדוגמא
המובהקת ביותר לאוטיזם חברתי—שהרי אין טקסט משעמם, לא-רלוונטי וחסר חן יותר מן הטקסט שהצליחו
חכמינו לחבר לכבוד סיפור יציאת מצרים. רק בני אליטה השרויים בעולמם הסגור היו יכולים להוציא מאחד מן
הסיפורים המרגשים ביותר בתולדות העמים כל לחלוחית, כל דרמה עלילתית ופסיכולוגית, כל רגש, ולהפוך אותו לשילוב משמים של תפילות טרחניות ופלפולים דרשניים ולהציג את הבליל הזה כמזון הראוי לכל המשפחה בערב היחיד בשנה שבו האירוע הדתי המרכזי מתחולל בבית ולא בבית הכנסת. ובכן, יושבים להם החילונים הישראלים בבתיהם וקוראים בטקסט הזה שאינו מדבר אל ליבם ואינו מדבר אל ראשם—בין אם הם קוראים אותו כגיבוב של צלילים חסרי משמעות הנקטע בקטעי שירה (שאותה הם זוכרים במעורפל—תראו לי מישהו שיודע לשיר את החלק השני של "בצאת ישראל ממצרים")—ובין אם הם מעיינים, מוכי שעמום, בפרשנות המסבירה להם את אופי הדיון הבני-ברקי על מספר המכות שבהן לקו המצרים באותו לילה. הם קמים לרגע לתחייה כאשר צריך לקרוא את הקושיות, כאשר צריך להחליט מי יקרא את תפקידי החכם, הרשע, התם, וזה שאינו יודע לשאול, וכאשר קוראים את הטקסט המרטיט "שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה".

בכל זה אין כמובן כל רע. אנשים רוצים לשמור על קשר עם מסורת אבותיהם והם עושים זאת בכל דרך שטובה בעיניהם, גם אם היא כרוכה בסתירות פנימיות.
וסתירות פנימיות יש כאן, סתירות שראוי לעמוד עליהן. מפתיעה לא רק הדבקות בטקסט המשמים של ההגדה
(אפילו ההגדות הקיבוציות המושמצות עדיפות עליו); גם הדבקות החילונית בטקס דתי מוזרה. ברוב המקומות
בעולם מה שמאפיין חילונים הוא ההימנעות מן הדת. זה לא אומר שהם לא חוגגים בצורה כלשהי חגים שהיו
דתיים-במקורם; זה אומר שהם נמנעים מלקחת חלק בפולחן הדתי. אם הם ממוצא נוצרי, ייתכן שיאכלו סעודה חגיגית בחג המולד; ייתכן שיקנו עץ אשוח (מנהג פגני במקורו) ויחליפו מתנות. הם לא ילכו למיסה ולא יתפללו בבית. מי שמתפלל אינו חילוני. לא כן כידוע החילונים היהודים בישראל (ואני בתוכם). רובנו מקיימים בחיינו לא מעט טקסים שמבחינתם של חילונים בתרבויות אחרות הם טקסים דתיים שרק המאמינים—ברמה כזאת או אחרת—ייטלו בהם חלק. רובנו מלים את בנינו, רבים מאתנו חוגגים בר מצווה בבית כנסת, אנחנו נשבעים על הנשק (עם ספרי תנ"ך ביד) בכותל המערבי, אנחנו נישאים נישואים דתיים, מתגרשים גירושים דתיים,וקוברים את מתינו בטקס דתי. בין לבין רבים מאתנו מקדשים על היין בימי שישי, חוגגים טקס כלשהו בראש השנה, צמים בכיפור ומבקרים בבית הכנסת, מדליקים נרות בחנוכה וכן הלאה וכן הלאה. וזה מבלי להזכיר את תועפות הדתיות
שמומטרות על ילדי בית הספר במסגרת החינוך הממלכתי החילוני.

כלומר, לכאורה לפחות, החילוני. הסיבות לאנומליה הישראלית ידועות. התודעה הלאומית היהודית, ששרדה בדרך מפתיעה, בשנות הפיזור הרבות של היהודים בעולם, לא הייתה מבוססת על היסטוריה משותפת, לא על אדמה משותפת ולא על שפה משותפת.

הספירה היחידה שהציעה להם את אלה הייתה הדת: למאמינים היו ההיסטוריה הקדושה המופיעה בכתבי
הקודש, הגעגוע, התיאורטי במידה רבה, לארץ הקודש, ארץ ישראל וללשון הקודש, העברית. המורשת שהביאו
אתם היהודים מפזורותיהם לארץ ישראל, שבה קוממו ריבונות יהודית, הייתה המורשת הדתית. ללא המורשת
הזאת, קשה היה לדבר על מאפיינים לאומיים משותפים.למורשת הדתית היהודית לא היה קשר ישיר לענייני אמונה והלכה. היהודים החדשים הפנו ברובם עורף לעולמה המנווֶן של ההלכה, אבל במורשת הדתית כדבק לאומי הוסיפו ומוסיפים לדבוק—וכך יעשו לפחות עד שיימצא תוכן "ישראלי" (ישראלי-יהודי, בעצם) מספק שבו יוכלו לבטא את לאומיותם. 

הסיבה לאימוץ מנהגים דתיים במובהק על ידי אנשים הרואים את עצמם כאתיאיסטים גמורים קשורה אפוא פחות לאמונה בבורא העולם או בשלשלת המסירה ("משה קיבל תורה בסיני ומסרה ליהושע" וכו') ויותר בצורך לאמץ סממנים של זהות לאומית משותפת שתאפשר להם לראות את עצמם—אשכנזים ומזרחים ואתיופים—כמשפחה אחת (כולנו בניהם של שלושה אבות וארבע אימהות, כפי שמזכיר לנו גם "אחד מי יודע?"). זוהי משפחה-אומה שיש לה עבר משותף ושפה תרבותית משותפת. אמנם לכל עדה מנהגים משלה, אבל יש איזה גרעין קשה משותף.

עד לפני דור הייתה ה"מסורתיות" הדתית של חילונים גמורים מובנת מאליה: מלים, חוגגים, נישאים, נקברים,
לומדים טקסט דתי (התנ"ך) בבית הספר החילוני ובה בעת מחללים שבת בפרהסיה, אוכלים טרפות ונבלות
ובועלים נידות.

כולם היו פחות או יותר מרוצים. אבל דברים משתנים. בישראל יש כיום קבוצה שלמה שלאנשים שהזהות הישראלית-יהודית שלהם נעשתה ברורה מספיק גם ללא העזרים הדתיים. לא ברור מה בדיוק תכנה של הזהות הזאת, אבל היא לא נזקקת יותר לטקסים ולטקסטים דתיים. הייתי רוצה לומר שהיא איתרה לעצמה תוכן חיובי עצמאי, אבל דומה שיהיה מדויק יותר לקבוע שהיא מבוססת על סדרה פשוטה של שלילות. אתה יהודי חילוני, אם אתה מכריז על עצמך ככזה ואינך ערבי (הערבי היה ועודו האחר הגדול של החברה היהודית הישראלית בכללה—"האיום הדמוגרפי"), אינך דתי. במונחים ישראלים אין לכך שום קשר לאמונה דתית או להיעדרה, אלא לכך שאין לך רב שלו אתה מציית, ואינך מגדיר אף מסורת דתית-לאומית אחרת כמסורת המרכזית בחייך. ההגדרות הללו, שהן פתוחות ומעורפלות למדי, מאפשרות לספק-יהודים ולחצי יהודים להיות חלק מן הקבוצה. הן יכולות לכלול מסורתיים ואתיאיסטים. מה שחשוב הוא שאין בהן עוד מחויבות למורשת היהודית מלבד בסדרה של הצהרות כמעט ריקות מתוכן.

היהודי החדש במילים אחרות, אינו, כפי שקיוו אחד העם וברל כצנלסון, ועמוס עוז, אדם שהפנה עורף להלכה היהודית, אבל נותר מחויב לתרבות הספר היהודית. הוא אדם המגדיר את עצמו, כמו אנשים במקומות אחרים, במונחי קשר למקום ולקבוצה חברתית שאליה הוא חש שייך במונחים יומיומיים—שותפות בערכים, בדרכי ביטוי, ברגישויות. המחויבות לטקסטים ולטקסים הישנים הולכת ונחלשת ככל שתהליך הנורמליזציה הזה מתחזק. היהודים החדשים אינם הולכים לבית הכנסת גם בראש השנה, ביום כיפור ובפורים. הם אינם מבצעים קידוש בימי שישי. הם מוותרים על הדלקת נרות חנוכה, אפילו בגרסתה
החילונית המשובשת, והם מוותרים לחלוטין על קריאת ההגדה. יותר ויותר מהם בוחרים שלא להינשא בפני רב.
הם מחפשים קבורה חילונית והם אינם בטוחים כי ימולו את בניהם–מה שהיה בעבר מובן מאליו.

בכל זה יש הגיון, סוציולוגי והיסטורי. אנשים לא מאמינים אינם אנשים דתיים למחצה, כפי שהיו הורינו וכפי שרבים מאתנו עודם. צרפתים, שוודים, אנגלים וגרמנים הם כאלה פשוט משום שהם חיים במקום מסוים ולא באחר וחשים מחויבות גדולה יותר לקבוצה זו ולא לאחרת. זה הכול. משעה שבני אדם חשים בנוח בזהותם הם אינם זקוקים עוד לעזרים מלאכותיים. למעשה, הזהות היא הדבר המובן ביותר מאליו בעבורם.
אולם אם תהליך הנורמליזציה של הישראליות נתפס בעיניי חלק מן החברה כטבעי ואפילו חיובי, בעיני חלקים אחרים הוא נתפס כאיום, כמעין "התבוללות", לא עם חברה נוצרית או מוסלמית, אלא בתוך איזו זהות גלובלית לא מובחנת שהחברים בה אינם חשים מחויבות עמוקה לשום מקום ולשום קבוצה.

החשש הזה אינו מופרך לחלוטין, אם כי האיום הרבה פחות גדול ממה שמספרים לנו. בניאדם בכל מקום
בעולם—גם אלה שיודעים מעט מאד על מורשתם הלאומית—אינם ממהרים להיטמע בקבוצות אחרות ומידת הנאמנות שלהם לארצם ולעמם אינן תלויות במחויבותם למסורת הלאומית או הדתית. הזהות הלאומית שנוצרה פה היא גמישה ובה בעת חזקה. וגם אם נרצה, העזרים הישנים שוב אינם יכולים לשמש אותנו כדבק חברתי. השפה הישנה שוב אינה מדברת לישראלים החדשים. בניגוד למה שלימדו אותנו בבית ספר,אין זה סופו של העם היהודי. זהו רק גלגול נוסף שבו יהודים מפנימים את הפיכתם ממיעוט לרוב.  כל מה שנותר עתה הוא שבבואם להתייחחס למיעוטים שלהם, היהודים ייזכרו מחדש כמה קשה להיות מיעוט. עבדים היינו במצרים.

חג שמח.