על האלונקה של ביבי ועל האלונקאים שמתחתיה

איך יכול להיות, תוהים רבים בישראל ובעולם, שהתמיכה בנתניהו ובכנופיית הפושעים שסביבו לא צנחה לאפס? מה, תומכיו לא רואים מה שכל מי "שעיניו בראשו" רואה—את המחדלים, את ההתנהלות הנפשעת, את השמדת הערך? אז זהו שלא. ב7 באוקטובר עברה החברה בישראל טראומה, אבל לא כולם עברו אותה טראומה. קבוצה אחת הרגישה שסיוטיה התגשמו. זאת חוויה קשה אבל מבחינות מסויימות היא מחזקת את הדימוי העצמי הפנימי. אלה שתמיד אמרו שביבי יוביל לאסון חשים שאשר יגורו בא להם. במשך שנים היו מושא ללעג ולבוז—נביאי שקר עקומי-אף, אנינים חמוצים, מתנשאים, שהסתובבו כאבלים בין חתנים, נרגנים בתוך כל הטוב הזה שביבי וחבורתו השפיעו עלינו. ואז בא ה7 באוקטובר. הם יכולים להכריז, "אמרנו לכם."

לכאורה אמרו ולכאורה העובדות מדברות בעד עצמן. אלא שהעובדות לעולם אינן מדברות  בעד עצמן. העובדות תמיד דורשות פרשנות. והפרשנות  המקובלת כנראה ברוב העולם על ביבי וכנופייתו אינה מובנת מאליה. בישראל למשל יש לה לא מעט מתנגדים. הניחו לרגע לחובבי הקונספירציות (בעלה של שקמה ברסלר חבר של יחיא סינוואר) או אפילו למאמינים השוטים (ביבי הוא מעבר לטוב ולרוע וכמובן מעבר לביקורת). קבוצה לא קטנה של ישראלים מוכנה לראות באירועים "תקלה". תקלות קורות. נכון, אפשר היה להתכונן טוב יותר להוריקן קתרינה, אבל ההוריקן עצמו הוא "כוח עליון". ה7 באוקטובר הוא הוריקן קתרינה.  לא בטוח שאחרים היו מתכוננים טוב יותר. תאמרו, והלא אין מדובר רק באירועי ה7 באוקטובר; כל התנהגותה של "הממשלה" היא שערורייתית—שילוב מחריד של שחיתות, מגזריות אוטיסטית, חדלון אישים ונכונות לגרום נזק חמור לרבים כדי לסייע למעטים. תאמרו, יש התנהלות כלכלית, חברתית, פוליטית ודיפלומטית הגורמת נזק אדיר לישראל.

אז אמרתם. תמיד חשוב לזכור שהתנהגות פוליטית אינה מבוססת על ניתוח אמיתי של מאזנים ודוחות רווח והפסד, או אם לדייק, הרווח וההפסד תלויים בנקודת ההשקפה. כי ביבי אולי "הרס (והורס)  את הדמוקרטיה הישראלית", אבל בהיות זו בת טיפוחיה של האליטה (את רוב האנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, היא מעניינת פחות מ"הכל כלול" בכרתים) היה המצב עד ה7 באוקטובר בעיני רוב האנשים (גם מתנגדי ביבי) "טוב" ואפילו "טוב מאד". אתם יכולים לומר עד מחר שנתניהו מכר את העתיד בנזיד עדשיי ההווה. העובדה היא שהנהנים מן הווה חשו משהו גדול משגשוג כלכלי (שלא התחלק בשווה, או אפילו בצורה סבירה, בין חלקי החברה השונים). הם חשו שהביביזם הוא תנועת שחרור. שחרור ממה? אתם תוהים. ובכן, מכם, מ"עריצות" המריטוקרטיה. בניגוד למה שרובכם חושבים מריטוקרטיה אין פירושה שלכל אחד סיכוי שווה, "אם רק יעבוד קשה" ויתמקד במטרה. רבים יודעים שאין להם האמצעים לעבוד קשה ואפילו היו להם, לא בטוח שהעבודה הקשה תניב להם פירות. אין להם אפוא סיכו "שווה". הם מסתכלים סביבם ורואים תמונה פחות רבגונית משהיו רוצים לראות.

חלקים בחברה, שחשו מודרים כאשר חלים כללי ה"מנהל התקין",  הרגישו תחת ביבי לא רק שהדלת נפתחה עבורם, אלא שהם מחזיקים במפתחות. כדי לזכות בטובות הנאה, או לכל הפחות בתקווה, די שיהיו בעלי זהות מסויימת (ימנים, ביביסטים, מתנחלים, חרדים אשכנזים, ש"סניקים). משבר ה7 באוקטובר לקבוצה הזאת הוא אפוא זהותי. רווחתם הכלכלית והתודעתית הייתה מבוססת על כישלון נבואות הזעם של "השמאל" (ביבי מצפצף על העולם, על הערבים,  על האירופים ובעיקר עליכם ושום דבר רע לא קורה). ואז בא ה7 באוקטובר. להודות בכישלון תודעתי קשה הרבה יותר מלהתמודד עם קשיים במציאות.

קשה אבל אפשרי. מספר לא מבוטל של מנדטים (תיאורטיים לעת עתה) עברו אל מחוץ למחנה הקואליציה. הם לא מרבים לדבר על זה, אבל עצמת הטראומה ערערה את ביטחונם במנהיג. הביביזם הוא בסופו של דבר תנועה המרוכזת במנהיג ובעושי דברו—חבורה של מעודדים חסרי משמעות שניתן להמיר בכל חבורה אחרת (שהרי הכישורים אינם חשובים כחלק מאידיאולגיית השחרור הביביסטית). ביבי ספג מכה.

אבל האופוזיציה אינה גדלה.  למה בעצם? שום דבר בהתנהלות הממשלה לא היה אמור לשקם את מעמדה. ההפך הוא הנכון. כדי שניתן יהיה לחשוב על הקואליציה הנוכחית כעל "ממשלה" ולא כפי שהיא באמת—חבורת שודדים שהשתלטה על מדינה ומובילה אותה לתהום—נדרשים מתווכים, אנשים הנהנים מאמון רחב ובעצם תמיכתם מהווים הכשר לממשלה. כאן נכנסים לתמונה שני האלונקאים, גנץ ואייזנקוט. הם מלאי כוונות טובות. הם משוכנעים בכוונות הטובות של עצמם. הם אינם רודפי שררה. אדרבא, דומה שהשררה קשה להם והם מעדיפים לראותה בידי אחרים, או ליתר דיוק בידי אחר, כי דמיונם אינו חורג מראיית ביבי כברירת המחדל. הצטרפותם לממשלה והתנהגותם הצנועה, החרישית, מקבלת-הכל, נכונותם לשאת כל ביזוי שלהם ושל תומכיהם ללא התמרמרות—כל אלה מעידים שהממשלה היא לא רק לגיטימית, אלא גם מתפקדת. בעיני עצמם הם שומרי סף, חרישיים וצנועים. הם פועלים מבפנים. הם לא בלתי מודעים לבעיות, אבל הם שומרים על דיסקרטיות, נאמנות מוחלטת למנהיג שלכאורה הם אינם בוטחים בו. בבוא היום, הם מקווים, נגמול להם על נאמנותם. כך בעיני עצמם. ובעיני אחרים? הם השכפץ של ביבי. כשלא יהיה בו עוד צורך יושלך אל הפח. 

כי ככה לא מחליפים שלטון שכשל; ככה מנציחים אותו. חוסר ההבנה הפוליטית שלהם ונטייתם העמוקה לציית לפקודות ולא לתת אותן, להרגיע את הרוחות גם בשעה שצריך היה להסתער על הבסטיליה—כל אלה משכנעים את הציבור הרחב שצריך להמתין, שחובה להמתין. תמיד יש משהו שמצדיק התעלמות מתחלואי הממשלה, משקריה, מנכליה. עכשיו זה לא הזמן. מתי יהיה הזמן? כשביבי יהיה חזק מספיק לשלוח אותם לכל הרוחות. כי אל יהיה ספק בליבכם. כשימלאו את התפקיד שהועיד להם האיש מקיסריה תיעלם האלונקה. אלה שמזנקים אל מתחת לאלונקה לעולם אינם הנווטים. הם הולכים לאן שהנווט ביבי מוביל. הנווט הזה מוביל לתהום. 

• WordPress