שלום כיתה אלף

לא כולם יודעים, אבל אני סיימתי את הגן בהצטיינות. בגן שושנה התקיימו סטנדרטים מחמירים ביותר של מצוינות ודבקות במטרה. בדרך לגן הייתה שורה של שיחי היביסקוס אדומים, שאנחנו כינינו אותם בשמם האמתי, "צ'יצ'ונות". לפרח הצ'יצ'ונה אבקן ארוך ודביק שרק הטובים שבטובים היו מצליחים להדביק באמצעותו את הפרח לאף. כדי שההדבקה תעלה יפה נדרשו סבלנות, רצון ברזל, קואורדינציה ואף. לי היו כל הנתונים האלה.

המשימה הקשה הנוספת שעמדה בפנינו הייתה לחטט באף מבלי שהגננת שושנה, שהייתה בעלת הפרעה אנטי-חיטוטית, תבחין בכך. מי שנתפס מחטט זכה בנזיפות חמורות מן הגננת. היו מקרים שבהם הגננת שושנה אפילו זקפה את אצבע המורה (או הגננת במקרה שלה) ואמרה: "זה ממש לא יפה". בגן שלנו האצבע השושנית יכלה לגרום למשבר קיומי של ממש. אילנה גולדפינגר סירבה באקט של ענישה עצמית לאכול ג'לי שלושה ימים רצופים. ג'לי אדום! הזוועה.

קבוצת העילית בגן עקבה שעות אחרי הגננת שושנה ובחנה את הרגליה. כיוון שידוע שלגננות, כמו למורות, יש עיניים גם בגב, הוחלט שהמרחב הבטוח היחד הוא צדדיה הלא מבוטלים של הגננת. החכמה הייתה להתייצב בקו מקביל מדויק לגננת שושנה (ג"ש) כך שאתה נבלע בצל שלה. אצבע מהירה לאף, סיבוב, שלוש אצבעות, פליק ואתה שוב בטוח. הטובים חיטטו ללא אצבע. כלומר ללא האצבע של ג"ש.

מבחן נוסף היה היכולת לשיר שירים שאת המילים שלהם לא הבנו. העיקרון היה לשיר בביטחון גמור ותוך זיוף (הזיוף נועד להטעות את האויב): "צנע צנע צנע צנע הבה נתורנה חיילים במושב בה", למשל היה מן השירים החביבים עלינו. מה זה הבה נתורנה? אלוהים יודע. למה החיילים שמחים שיש צנע? תעלומה. המוזר מכל היה השיר "ישמחו השמאים, ישמחו השמאים ותה גל האאאארץ. ירו מאיאם, ירו מאיאם ומלואו". השמאים היו עליזים יותר באותם ימים מסיבותיהם הכמוסות ועל הכל ריחפה רוחו של ירו מאיאם המסתורי. ברור שהחלשים בגן הסתפקו בלה לה לה. לה לה לה–והם חשבו שלא הבחנו! ג"ש לא זקפה את אצבעה, אבל אנחנו יכולנו לחוש ברטטים כמעט בלתי מורגשים באצבע. זה היה שם; מאיים להתפרץ. לפעמים אילנה הייתה מדלגת על ג'לי אחד (צהוב זוהר; לא צריך להגזים) רק מהפחד.

המשימה הקשה ביותר הייתה לשבת יפה. המשימה התחילה בקריאה: "אנחנו רוצים לשמוע סיפור. מי יישב יפה?" לכאורה נראה שמדובר במשימה קלה. טעות. זה היה נכון אולי בגנים אחרים שלא נשלטו ע"י ג"ש. שם הילדים פשוט ישבו זקופים ובשקט. בגן שושנה זה היה הרבה יותר מסובך, בגלל האסתטיקה ההפכפכת של ג"ש. לפעמים היופי התבטא בעיניים קרועות לרווחה ובפה פעור; לפעמים הישיבה יפה כללה איבוד הכרה מעונג; לפעמים צריך היה להשמיע מין נהמה קלה של ריכוז ולפעמים היה על הישיבה להיקטע ביציאה למחול קצר אך סוחף, שבו אחזת בראשך בשתי ידיים ובעודך מביט השמיימה קראת: אוי אוי אוי! הדיוק בביצוע היה קריטי. וגם הטיימינג. כל אחד מן המהלכים הללו, אם לא בוצע היטב, או בזמן הנכון, היה עלול לגרום לתנודות באצבע ולהביא את אילנה גולדפינגר להתנזרות מוחלטת מג'לי. הטובים ביננו קלעו תמיד למטרה: הם הסתובבו עם פרח אדום על האף, חיטטו באף כשהם עומדים על הצד, שרו שירים שאף אחד לא הבין ומפעם לפעם אחזו בראשם בקריאות, אוי אוי אוי. הם היו היחידים, כמובן, שהיו ראויים באמת להתקבל לבית ספר.

בסוף השנה התקבלו לבית הספר כל הילדים שמלאו להם שש.