לא צריך סוכן

בשבוע הבא ימלאו חמש מאות שנים לתחילת התנועה "הפרוטסטנטית". זה היה הרגע שבו נגוז חלום האחדות במערב ותפיסת עולם דתית וחברתית, שהייתה חלק מרכזי מחיי תושבי אירופה, התמוטטה. דומה שהרגע הזה, ראוי לא פחות מגילוי אמריקה לציין את קו פרשת המים בין העולם של ימי הביניים לעולם המודרני. תפיסת העולם הפרוטסטנטית: הדגש הגדול על אינדיווידואליזם, הביקורת הבוטה על הממסד הדתי המסורתי (הכנסייה הקתולית), הדגש על פעילות והצלחה בעולם הזה, על חשבון טקסים וציפייה לגאולה בעולם הבא—כל אלה עיצבו, ומעצבים, את הכוחות החדשים שאנחנו מזהים עם המודרניות: את הולנד, את אנגליה, ולימים את ארה"ב.
שינויים גדולים מתחילים במקומות בלתי צפויים. ב31 באוקטובר 1517 תלה המרצה לתיאולוגיה, ד"ר מרטין לותר, על דלתות כנסיית הטירה בויטנברג כתב פולמוס—95 "תזות", כלומר נקודות לדיון, שעסקו בעיקר בנושא מכירת ה"אינדולגנציות" על ידי נציגי האפיפיור בגרמניה. האינדולגנציות (כתבי מחילה) היו מנהג עתיק שאיפשר לכנסייה ל"משוך" מן היתרה העצומה של חסד שהצטברה בבנק השמיימי. ישו והקדושים לא נזקקו לכל הזכויות שמעשיהם הטובים יצרו וניתן היה להעבירן (לעתים תמורת תשלום) לאלה שסבלו ממחסור במעשים טובים–הנשמות המתייסרות בפורגטוריום (כור המצרף), עד שיהפכו ראויות להגיע לגן עדן. הטקסט של לותר לא פורסם באחד ממרכזי הידע החשובים והוותיקים של הזמן, אלא בעיר שדה גרמנית, שהאוניברסיטה בה הייתה צעירה מאד. לא מדובר במניפסט מלהיב הקורא למרד באפיפיור, אלא בטקסט "אקדמי" וטכני הכתוב לטינית. קולות כמו זה של לותר נשמעו גם בעבר והושתקו ביעילות ובמהירות.
אבל הטקסט הזה ואחרים, נועזים יותר ובוטים יותר שחיבר לותר בעקבותיו, נגעו בעצב חשוף. תוך זמן קצר הפך הגרמני הצעיר מעוד מומחה משמים לתיאולוגיה לאיום על כל הסדר הקיים. הציבור, שנראה היה שאין גבול ליכולתו לבלוע צפרדעים קדושות ממנהיגיו, שנראה היה כי השחיתות והציניות של "הגדולים" מקובלת עליו, שההבטחות הריקות לשכר בעולם הבא מצדיקות בעיניו כל נבלה בעולם הזה, שהשמרנות שלו (פעם ליכוד, תמיד ליכוד) נראתה כהבטחה ליציבות אינסופית, מאס פתאום בסדר הקיים. מכל עבר נשמעו קולות שהטילו ספק במה שמובן לכאורה מאליו. בשביל מה בעצם צריך מתווכים בינינו לבין האל–למה לממן סוכן, אם אפשר לקבל ביטוח ישיר? אם כתבי הקודש הם האמת המוחלטת והמושיעה, למה חייבים לקרוא אותם עטופים בשכבה עבה של פרשנות מוסמכת "מטעם"? למה צריך לממן המון עצום של אוכלי חינם–נזירים ואנשי כנסייה–שאמונתם אומנותם? למה האפיפיור, ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, נראה פחות כמו הרב הצנוע מנצרת, שקרא לתלמידיו לאהוב את רודפיהם, ויותר כמו קיסר רומאי, עטוף מחלצות, הרומס ברגל גסה את מבקריו?
כשהאפיפיור החרים את לותר, שרף זה את צו הנידוי ואתו את ספר החוקים הכנסייתי. ב1521 הוזמן לותר להסביר את עצמו בוועידה בעיר וורמס, בנוכחות הקיסר קרל החמישי ונציג האפיפיור. הרשויות הפוליטית והכנסייתית היו שותפות לתחושה שיש להשתיק את הנזיר החצוף הזה המאיים על הסדר הטוב להם. אמנם הובטח ללותר שיוכל לומר את דברו ללא פגע, אבל הבטחות כאלה כבר נתנו בעבר והופרו לשם שמים. לותר הגיע לוורמס בטוח שלא יצא חי מן המפגש. התקיים דיון. בשלב מסויים נדרש לותר להפסיק להתפתל ולומר דברים ברורים. הוא אמר אותם: "אלא אם כן אשתכנע, מכוח עדותם של כתבי הקודש או באמצעות טיעונים הגיוניים, שכן איני שם את מבטחי באפיפיור או בוועידות הכנסייה…כי אז אני כבול על ידי דבריהם של כתבי הקודש…ומצפוני אסור על ידי דבר האל. אינני יכול לחזור בי ולא אחזור בי מדבר, כי אין זה בטוח וגם אין זה ראוי לפעול כנגד המצפון. איני יכול אחרת. כאן אני עומד." מסיבות שונות, לותר לא הוצא להורג. השאר היסטוריה. לפעמים, כאשר אתה יודע איפה אתה עומד, כשאתה מסרב למכור את המצפון, העולם משתנה.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.10.17

2 replies »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s