לכל סיר המכסה שלו: על גיוס צביעות ומכסות

בימי הביניים דרשה הכנסייה פטור מהתערבות "בעניניינה הפנימיים". הרשויות החילוניות נדרשו שלא להתייחס לאנשי הכנסיייה כאל נתינים רגילים. את המשא ומתן בכל מה שקשור בהם יש לנהל רק באמצעות ראשי הכנסייה. הכנסייה היא מעין תיבת נוח קדושה בתוך מימיו הסוערים של המבול הארצי. בזכותה אנחנו שומרים על זהותנו. נשמע מוכר? מוכר. במדינת ישראל לומדים מן ההיסטוריה—לאו דווקא את השיעורים הנכונים, אבל לומדים. ישראל אימצה במידה רבה את המודל של יחסי כנסייה מדינה בימי הביניים. בתמורה לתמיכתה בפרוייקטים פוליטיים היקרים ללב המפלגות החילוניות, הקהילות החרדיות זוכות למדה רבה של פטור מהתערבות "זרה". הן רשאיות להתייחס לנשים על פי כלליהן, גם כאשר מדובר בפגיעה חמורה בעיקרון השוויון המקודש להלכה על פי החוק הלא הלכתי. הן רשאיות לחנך את ילדיהן על פי תפיסת עולמן, לא רק אחרי שלמדו את לימודי הליבה המחייבים אזרחים רגילים, אלא במקומם. הן רשאיות להלכה ולמעשה שלא לשלוח את בנותיהן לשירות צבאי או אזרחי כלשהו, והן רשאיות, למעשה אם לא להלכה, לפטור את הגברים שלהן משירות כלשהו. החרדי חי במדינה בתוך מדינה, הממומנת, כמו הכנסייה בימה"ב, על ידי החילונים, מוגן על ידי רשת הפריווילגיות המיועדות רק לו ושהעיקרון החשוב שבהן הוא הענקת כוח חסר כל פרופורציה להנהגה הקהילתית. זכויות היתר של החרדי מותנות בישראל בהסכמת הנהגתה הלא-נבחרת של הקהילה.

התפיסה הפוליטית המוזרה הזאת באה לידי ביטוי בנסיונות המגוחכים "לפתור" את "בעיית השירות הצבאי" של החרדים. לכאורה במדינה מודרנית כהלכתה העיקרון  המכונן הוא עיקרון השוויון לפני החוק. יש חוק והכל מצייתים לו. לא זה המצב בישראל. שימו לב שהשירות בצבא אינו מוגדר על ידי החרדים כאיסור מדאורייתא. ברור לכל בר בי רב שמותר לשרת בצבא ולעתים אפילו מצווה לשרת בו. הסיבה לאי השירות אינה איסור הלכתי, אלא סדר עדיפויות חברתי-תרבותי-פוליטי. על פי התפיסה החרדית, כל עוד ישנם מספיק לא-חרדים המוכנים לשרת בצבא, עדיף שבניה של הקהילה ילמדו תורה. המדינה קיבלה במפתיע את עיקרון הפטור הגורף למי שתורתו אומנותו אבל החילה אותו רק על החרדים. תלמיד חילוני שיבקש להמית עצמו באוהלה של תורתו, לא יזכה בפטור אוטומטי בתמורה לנכונותו להתייצב בלשכת הגיוס. יש חוק במדינה. יש חוק והוא מעניק זכויות יתר רק לחרדים. אבל זה לא כל הסיפור. המדינה החילונית מבקשת, מה זה מבקשת, מתחננת, שהחרדים יעניקו לה את מראית העין של מדינת חוק. תנו לה את הריג'קטים שלכם לפחות, הרשו לחסרי הכישרון והמוטיבציה להתגייס. אנחנו נכיר בכל מי שיסכים להגדיר את עצמו כחרדי או כחרדי לשעבר או ככמעט חרדי כחלק מן המכסה.

מכסה? איך לעזאזל נכנס המונח המופרך הזה לדיון? ממתי המדינה תובעת "מכסה" מקהילה? מה אנחנו, הצאר ניקולאי? במדינה נורמלית יש חוק ויש אזרחים הנדרשים לקיים את החוק. לא אצלנו. אצלנו פונים נכבדי הקהילה החילונית לנכבדי הקהילה החרדית ומנהלים אתם משא ומתן על מכסות. חמישים צדיקים? ארבעים?  שלושים? נתפשר על 37% בעוד עשר שנים (ההצעה האחרונה לעת עתה). ולא מדובר על יעדים שהמדינה קבעה והיא מחילה את אזרחיה. מה פתאום? ראשי הישיבות הם שישמשו כמוסרים ויעבירו לנו את אלה שלא ירצו בהם. ומה אם לא יעבירו? המשתמטים ייכנסו לכלא?  השתגעתם? אין משתמטים. יש מכסה. הישיבה שלא עמדה במכסה תיקנס. חרדים אינם אזרחים אלא נתינים של ראשי הישיבות. ראשי הישיבות הם האחראים בעיני החוק. הם יעשו את חשבון הרווח וההפסד. ותודה רבה לכם, חילונים חביבים, על שנתתם עוד כוח להנהגה החרדית לשלוט בקהילתה ביד ברזל—לא רק להעניק מימון מכספי המדינה, אלא גם להעניש, במסירה לצאר החילוני, את פורעי הסדר החרדי ולהגן, בחירוף (ולעתים בגידוף) על הצייתנים. אם זה נשמע לכם לא הגיוני, זה כנראה הולך לקרות. מסורת.

התפרסם בידיעות אחרונות 20.6.18

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s