מרקל אורזת את החלום האירופי

התנודות בפוליטיקה העולמית אינן תוצר של גורם אחד. עלייתם של משטרים ימניים פופוליסטים בחלקים שונים של העולם היא תוצר של כוחות שונים בתכלית. מחוץ לעולם המערבי, משטרים פופוליסטיים וסמכותניים מסוג כזה או אחר אינם יוצאי דופן. החריג הוא דווקא משטרים דמוקרטיים. היה רגע, אחרי קריסת האימפריה הסובייטית, שבו נראה היה שאימוץ דמוקרטיה בסגנון מערבי הוא הדרך להצטרף לשיירת המנצחים. אמצו את הדמוקרטיה, ותקבלו שגשוג כלכלי (במהלך כל המלחמה הקרה הייתה זו קריאת הקרב המרכזית של ארה"ב—סופרמרקטים מלאים במוצרי צריכה לכול, יותר מאשר אידיאולוגיה). בחלק מן המקומות זה עבד. בחלקם התברר שההבטחות לשגשוג אינסטנט הכזיבו; באחרים התברר שאפשר לשגשג גם בלי דמוקרטיה מערבית (כך בסין ובתורכיה עד לאחרונה). בגדי הדמוקרטיה החדשים היו לוחצים מידי או רופפים מידי. האוכלוסיות המקומיות מתאימות אותם למסורות הפוליטיות והתרבותיות שלהן. מנהיגים המבטיחים לאומיות, סדר, לעתים דת וסמכות—אלה התרופות הפוליטיות המסורתיות לכל התחלואים. לא תמיד הן מועילות; יש להן גם תופעות לוואי לא קלות, אבל באין רפואה "קונוונציונלית" אפקטיבית, כולנו נדבוק בתרופת הסבתא והסבא.

אבל אם לא נכון יהיה לצרור את כל התופעות הללו בצרור פרשני אחד, גם לא נכון יהיה להתייחס אליהן כמתחוללות ביקום מקביל. הביטוי המדאיג ביותר לכאורה לסדר חדש גם במערב הוא עלייתו של דונלד טראמפ בארה"ב. טראמפ הוא פופוליסט נרקיסיסטי ואינפנטילי המנהל את המעצמה מספר אחת בעולם באמצעות חשבון הטוויטר שלו ומהווה דוגמא לחקיינים המבקשים להיות הטראמפ של (מלא את החסר). מאידך גיסא, יש לזכור שטראמפ כשלעצמו הוא תופעה ייחודית לפוליטיקה האמריקנית, שבה למרות ההצהרות הרבות על בלמים ואיזונים, המנצח (מי שנבחר לנשיאות) לוקח את כל הקופה. הוא ממנה את שופטי בית המשפט העליון ואם הוא איש ימין נהנה מתמיכתו של סנאט המעניק עדיפות למדינות הקטנות השמרניות. הציבור האמריקני אולי רצה נשיא ימני. ספק אם רצה נשיא ימני כזה. סביר שהנשיא הבא יחזור למסורות האמריקניות וינהל את המדינה בצורה ימנית "מכובדת" (בארה"ב גם "השמאל" הדמוקרטי ימני). מה שצריך להדאיג אותנו הוא אירופה המערבית. היחלשותה הפוליטית של אנגלה מרקל, וכתוצאה ממנה הודעתה כי תפרוש בתום הקדנציה, היא יותר מתנועה רגילה במטוטלת הפוליטית. היא אקורד סיום סמלי לחלום השגשוג וזכויות האדם של דור הבייבי-בום, דור שתפיסת עולמו שלטה באירופה, ובמידה פחותה בארה"ב, מאז "המהפכה" של סוף שנות השישים. החלום המאד בורגני הזה—חילוני, הדוניסטי, מעדיף איכות חיים אישית ו"העצמה עצמית" על פני החלומות הלאומיים שהובילו את אירופה לאסון של שתי מלחמות העולם—מתפרק. מעריצי אמריקה רגילים להתייחס לאירופה בזלזול, משום שאחרי מלחמת העולם היא הפסיקה להוות כוח צבאי משמעותי והשפעתה על הפוליטיקה העולמית הייתה זניחה יחסית להשפעתה של ארה"ב. אולם אירופה המערבית היא אבן פינה בסדר העולמי. היא סימלה, יותר מארה"ב, שהייתה תמיד דתית יותר, לאומנית יותר ואלימה הרבה יותר, את האפשרות להיפטר מתרופות הסבתא הפוליטיות. ללא נושאות מטוסים, בעזרת תקציבים ומתן דוגמא, הצליח האיחוד להפוך מדינות דתיות, סמכותניות, לעתים פשיסטיות לשעבר (כמו ספרד ופורטוגל) לדמוקרטיות ליברליות. זוהי הצלחה ניסית כמעט. אירופה הצליחה, בניגוד לטענות המבקרים, לקלוט מהגרים שעברו ברובם אינטגרציה מוצלחת מאד והיא עשתה זאת מבלי שתכפה על תושביה משטר צנע. האופציה האירופית הזאת הייתה תלוייה בהמשך השגשוג הכלכלי ובנכונות האמריקנית להמשיך לשאת בעול הוצאות הביטחון של המערב בעולם. זה כנראה נגמר. אנגלה מרקל הייתה סמל של האופציה האירופית: פתיחות, שגשוג, ערבות הדדית. גרמניה נדיבה ומחוייבת לחלום האירופי הבטיחה יציבות. "גרמניה לגרמנים", גרמניה לאומית, תזעזע את האיחוד. את התוצאות נרגיש כנראה כולנו.

התפרסם בידיעות אחרונות 31.10.18