הבתולה מרים והמצאת המזגן

חם. אני יודע שאתם יודעים, אבל אני בכל זאת מבקש לציין את זה. לפעמים הדברים החשובים ביותר דווקא גלויים לעין, למשל שחם. אני יודע שלא פעם נדמה לכם שמתחת לפני השטח יש דברים נסתרים, סודות ורזים מופלאים שלו רק ידענו אותם, היו רבות מקושיותינו הקיומיות נענות, אבל אתם טועים. חשבו על הסצנה הביתית הזאת, המתקיימת יום יום במאות מיליוני אתרים על פני כדור הארץ. בכל אותם מקומות האישה מביטה בגבר שלה הבוהה בארשת מהורהרת ושואלת: "על מה אתה חושב?" הגבר מסב אליה את מבטו ואומר: "כלום". התשובה הזאת מעוררת את חמתן של מיליארדי נשים ברחבי העולם. "מה זאת אומרת כלום?" הן מטיחות בגברים שלהן, "אתה בטח חושב על משהו". אז זהו שלא. כשגברים בוהים ככה בחלל האוויר הם לא חושבים על כלום. בעצם הם חושבים על משהו—שחם ולח. לפעמים, כשהם במצב רוח ממוקד במיוחד, הם אומרים לעצמם, שמישהו חייב לעשות משהו, שהגיע הזמן לסדר מיזוג לכדור הארץ. כמה זה כבר יכול לעלות? יש עכשיו מבצעים ממש מעולים. הם יודעים שזה טיפשי. ומה שגרוע עוד יותר, הם יודעים שהנשים יודעות, ושהם היו אמורים לחשוב על מערכות יחסים למשל. אבל אין כוח. כי חם. בעצם אלה לא ממש מחשבות. נכון יותר להגדיר אותן ככלום. במיליארדי בתים בעולם ממלמלות לעצמן נשים שגברים הם מפגרים או שהם מסתירים משהו או שיש להם מאהבת או כל השלושה. אחר כך הן מכריזות שככה זה לא יכול להימשך; נמאס להן. לפעמים הן יוצאות מן הבית בטריקת דלת.

ה15 באוגוסט הוא יום עלייתה של הבתולה מריה השמיימה בעולם הקתולי. על פי המסורת הנוצרית, אחרי מות בנה, חייתה מריה בבית קטן בירושלים, ליד הר ציון. שנים עשתה מעשי צדקה וסיפרה לעוברים ולשבים על נפלאותיו של הילד. זמן קצר לפני מותה נגלה לה מלאך האל ובישר לה כי באה שעתה. השליחים שהיו פזורים ברחבי העולם הגיעו לבית הצנוע (כיום כנסיית דורמיציון) וחזו תחילה בעליית נשמתה של הבתולה השמיימה ושלושה ימים לאחר מכן בעליית גופה. המסורת הקתולית מייחסת לאירוע החריג הזה, שבו גופו של יצור אנושי נלקח לשמים עוד לפני תחיית המתים חשיבות רבה. הוא מסמל את מעמדה המיוחד של הבתולה מרים כ"אחת שנולדה ללא חטא." לי עצמי יש חשד שההשתלשלות האמיתית של המאורעות הייתה שונה. תחשבו על זה: אמצע אוגוסט בירושלים, חום אימים, כולם חושבים שצריך להמציא את מיזוג האוויר, אבל יעברו עוד כמעט אלפיים שנה עד שמישהו יטרח לעשות את זה. השליחים יושבים בחדר האורחים, אוכלים מציות, שותים מים פושרים ומזיעים. כולם כבר סיפרו מה שסיפרו על המיסיון, התלוננו על "יד לאחים" וטפחו זה לזה על השכם לפחות שלוש פעמים. עכשיו הם בוהים באוויר. דממה משתררת בחדר. "תגיד פטרוס", פונה הבתולה אל בכיר השליחים, "על מה אתה חושב?" פטרוס מתנער. "אני? כלום". את חמשת השליחים הבאים עוד הצליחה איכשהו לסבול, אבל כששמעה את ה"כלום" השביעי הרגישה שהיא פשוט יוצאת מדעתה, שככה זה לא יכול להימשך. "אתם יודעים מה?" אמרה, "אתם יכולים להישאר כאן. אני הולכת." אחר כך היא נעלמה מן החדר. עלתה השמיימה, אומרים. "שמישהו יבדוק לאן היא הלכה", אמר פטרוס. אף אחד לא זז. חם.