מתים משוגעים: הרצאה למיטיבי קרוא

בפרק י"ד בספר איוב, מצהיר הגיבור:
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה: אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל. אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעו,  מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע. וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ. אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ.  וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם…. יכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ.  אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל.

דבריו של איוב מעידים כי המוות אינו בדיוק ניגוד החיים—לפחות במה שנוגע לעולם הטבעי. העץ נראֶה אולי מת, אבל די במעט מים כדי להשיבו לתחייה. התפיסה הזאת רואה בחיים ומוות—לפחות בעולם הצומח—מעין מחזוריות, כמו בין יום ולילה ובין עונות השנה. העץ המצוי במצב קטטוני, של היעדר-חיים-לכאורה, שומר בתוכו על פוטנציאל חיוני. כאשר מופיע גורם מְחַיֶה הוא יכול לשוב לחיים. טיבו של הגורם המחייה וזמן תפוגתו יכולים להשתנות: החל מגורם חומרי כמו מים בדוגמא שלפנינו (המים מחיים לזמן לא מוגדר), גורם עונתי-זמני כמו שיבת העונה הנכונה (עם חלוף העונה חוזר המוות), או גורם כריזמטי כמו מילים או מחוות של אחד מאדוני החיים והמוות (התחייה יכולה להיות זמנית—גם בן האישה מצרפת שאליהו מחייה ימות בבוא זמנו—או נצחית, כאשר, "באחרית הימים", המוות ימוגר לעד). 

המתים בשאול המקראית מצויים במצב של תודעה מופחתת ואי-ידיעה, מצב שממנו ניתן לעבור—לפחות תיאורטית, לפחות זמנית, למצב של תודעה רגילה. כך מצבם של המתים בהאדס ההומרית. הזמנתם והשקייתם בדם כבשים מחזירה להם את ההכרה לזמן מה לפחות. מתיאור ירידת אודיסאוס לשאול עולה שיש ביכולתם לחזור ולזכור את העבר, ובמקרה של החוזה טיריסיאס, אף לנבא את העתיד, כפי שעשו בחייהם. לכאורה המתים בספר איוב אינם יכולים לחזור למצב תודעתי נורמלי (איוב סבור שאפילו האל אינו יכול לשנות את מצבם ועל כן על היושב במרומים לתת לאיוב מענה עוד בחייו). בקהלת, המאוחר הרבה יותר, נאמרים דברים ברורים: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם, גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

אולם תיאור העלאתו באוב של שמואל, טירסיאס הישראלי, על ידי בעלת האוב מעין דור, מעיד כי תפיסות של נזילות המוות רווחו גם בעולם דובר העברית. 

הנשמה, דומה, יכולה להחזיר לעצמה סוג של מודעות כרוח רפאים. הגוף האנושי לעומתה מתכלה ולהתכלות הזאת יש השפעה קריטית על מצב הרוח. הריקבון הוא אפוא הביטוי המובהק ביותר לאנטי-חיים. כביטוי המובהק ביותר למוות, הגווייה ההולכת ומתפרקת (או לכל הפחות הולכת ומתייבשת) נחשבת למטמאת—היא אבי אבות הטומאה. יש להרחיק אותה מחברת החיים—אם באמצעות קבורה מחוץ לערים, אם באמצעות שריפה. 
על אף הרתיעה והחשש מן הגוף המת, הנשמה—אותה זהות אישית ברמה כזו או אחרת של מודעות–נוכחת בצורה כלשהי בסביבת גופה או יכולה להיות מזומנת ביתר קלות בסביבתה של הגווייה. עוד נראה שהנוכחות הזאת, כאנרגיה בעלת-ערך, תמלא תפקיד חשוב במיוחד בעולם הנוצרי. 

הנצרות הופיעה ביהודה במאה הראשונה כתנועה משיחית שבראשה נביא המציע שינוי בכללי ההסדר בין בני האדם לאל. כמו כל תלמידיו, ישו ראה את עצמו כיהודי לכל דבר ועניין; תפיסותיו באשר למוות היו אפוא חלק ממארג התפיסות היהודיות בנות זמנו. הוא היה חלק מזרם יהודי פרושי שביקש להפוך את עולם המתים משאול, שבה הצדיק והרשע מצויים באותו מצב של תודעה-מופחתת, לזירה שבה נשמות המתים נענשות או זוכות בגמול על מעשיהן וממשיכות להתקיים בתודעה מלאה (הן אפילו זוכות במעין גוף המשכפל את הגוף שהיה להן בחייהן). קיומו של עולם השכר והעונש פותר באחת את הדילמה של איוב. עשיית הצדק והשבת האיזון המוסרי לעולם נדחות לעולם הבלתי-נראה. קובלנותיו של איוב נענות בצורה מושלמת, שכן העולם הבא מציע צדק מושלם שאין לאדם כל אפשרות לבדוק אמפירית (בניגוד לעולם הזה שבו הניסיון מעיד כי לצדיק רע ולרשע טוב). 

ישו אינו מסתפק בראיית העולם הבא כפתרון לבעיית ההצדקה של האל (מדוע דרך רשעים צלחה?). בעיני רוב בני זמנו היהודים קיומו של העולם הבא אינו הופך את הצדק בעולם הזה לחסר משמעות. העולם הבא הוא מוצא הצדקתי אחרון ולא תחליף לעולם הזה. בעיני ישו לעומת זאת העולם הבא מוחק לחלוטין את הצורך בהצדקת העולם הזה. ראייתו את העולם הזה פסימית לאין ערוך מזו של רוב חכמי בית שני הרואים במעשי החיים, בעיקר קיום המצוות ולימוד התורה, אלמנטים החורגים בחשיבותם מהקניית כרטיס כניסה לעולם הבא. מפתיע יותר, הוא רואה בעולם הבא היפוך של העולם הזה ולא תיקון של שיבושים בו. כל סדר העולם הוא פגום. מטרתו אינה להסביר מדוע יש צדיקים שסובלים ורשעים שעולזים, אלא שסבלם של הצדיקים הוא דרכו של עולם, דרך שאינה צריכה לא תיקון ולא הסבר.

בדרשה על ההר בגרסת לוקס הוא אומר: 
אַשְׁרֵיכֶם, אַתֶּם הָעֲנִיִּים, כִּי לָכֶם מַלְכוּת הָאֱלוֹהִים. אַשְׁרֵיכֶם, אַתֶּם הָרְעֵבִים הַיּוֹם, כִּי תִשְׂבָּעוּ. אַשְׁרֵיכֶם הַבּוֹכִים הַיּוֹם כִּי תִשְׂחָקוּ. אַשְׁרֵיכֶם אִם יִשְֹנְאוּ אֶתְכֶם הָאֲנָשִׁים וְאִם יְנַדּוּ אֶתְכֶם וְחֵרְפוּ וִינָאֲצוּ אֶת שִׁמְכֶם כְּשֵׁם רָע לְמַעַן בֶּן הָאָדָם…אַך אוֹי לָכֶם הָעֲשִׁירִים, כִּי כְבָר לְקַחְתֶּם אֵת נֶחָמַתְכֶם; אוֹי לָכֶם הַשְׂבֵעִים, כִּי תִרְעָבוּ; אוֹי לָכֶם הַשּׂחֲקִים הַיּוֹם כִּי תִתְאַבְּלוּ וְתִבְכּוּ. אוֹי לָכֶם אִם כָּל הָאֲנָשִׁים מְשַׁבְּחִים אֶתְכֶם, כִּי כַּדָּבָר הַזֶּה עָשׂוּ אֲבוֹתֵיהֶם לִנְבִיאֵי הַשָּׁקֶר. 

לא זו בלבד שהצלחה בעולם הזה אינה מעידה בהכרח על אהבת האל—זו בסופו של דבר התפיסה שהתקבעה ביהדות–דומה שהיא מעידה על ההפך. האל אינו אוהב גם את החלכאים והנדכאים. הוא אוהב רק אותם. עניין זה בא לביטוי נחרץ בפרק 16 בבשורה על פי לוקס, שבו מדבר ישו על גורלם של העשיר והעני בעולם הבא. 
אִישׁ עָשִׁיר הָיָה וְהוּא לָבוּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ וַיִּתְעַנֵּג וַיִּשְׂמַח יוֹם יוֹם. וְאִישׁ אֶבְיוֹן וּשְׁמוֹ אֶלְעָזָר הָיָה שׁוֹכֵב פֶּתַח שַׁעַר בֵּיתוֹ וְהוּא מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת. וַיִּתְאָו לִשְׂבֹּעַ מִן הַפֵּרוּרִים הַנֹּפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר וְגַם הַכְּלָבִים בָּאוּ וַיָּלֹקּוּ אֲבַעְבֻּעוֹתָיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת הָאֶבְיוֹן וַיִּשָׂאוּהוּ הַמַּלְאָכִים אֶל חֵיק אַבְרָהָם וְגַם הֶעָשִׁיר מֵת וַיִּקָּבַר. וַיְהִי בַּשְׁאוֹל וּכְאֵבוֹ גָּדוֹל מְאֹד וַיִּשָׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אֶלְעָזָר בְּחֵיקוֹ. וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: "אָבִי אַבְרָהָם, חָנֵּנִי וּשְׁלַח נָא אֶת אֶלְעָזָר וְיִטְבֹּל אֶת קצה אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם לְקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי אֲנִי מִתְיַסֵּר בַּמּוֹקֵד הַזֶּה". וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: "בְּנִי, זְכֹר כִּי אַתָּה לָקַחְתָּ טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ אֶלְעָזָר לָקַח אֶת הָרָעוֹת. וְעַתָּה הוּא יְנֻחַם וְאַתָּה בְמַעֲצֵבָה" וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגֵּיא גָדוֹל מַפְרִיד בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לַעֲבוֹר הַחֲפֵצִים לָלֶכֶת מִפֹּה אֲלֵיכֶם וְגַם לֹא יַעַבְרוּ מִשָּׁם אֵלֵינוּ." 

חטאו היחיד של העשיר אפוא הוא היותו עשיר. שימו לב שגזר הדין הוא סופי ולא ניתן לרככו. ימי החיים הקצרים הם ההזדמנות היחידה לקבוע אם יינתן לאדם נצח של עונג או נצח של סבל. גם לו רצו בכך, אברהם ואלעזר אינם יכולים לחצות את הגיא הגדול המפריד בין הארורים למבורכים. עניין זה, כפי שנראה, עתיד להשתנות. לעת עתה אני מסב את ליבכם לעובדה שהנצרות מציעה תפיסה רדיקלית של otherworldliness. עולם המתים הוא אנטיתזה לעולם הזה ולא מקצה שיפורים שלו. הצלחה בעולם הזה היא ביטוי מדאיג לכשל דתי-מוסרי שהמחיר עליו הוא נורא. 

המסקנה המעשית של תפיסת העולם הזאת היא שההולכים בדרכי ישו, צריכים לוותר, כמוהו, על כל ניסיון לתקן את העולם כמערכת פוליטית וחברתית. יש לתת לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים. על אף שהוא פועל במסורת נביאי ישראל—תלמידיו מגדירים אותו כ"נביא גיבור במעשה ובאומר"—הוא אינו מציע כנביאי ישראל לפניו רפורמה חברתית ואינו מקדיש תשומת לב מרובה לעם ישראל כקהילה קדושה.

במובן העמוק, הנצרות מבטאת אפוא הפרטה של הגאולה (תהליך שההתקפה של פאולוס על מושג האומה הקדושה מחזקת). עשיית הטוב והפצת הבשורה לא ישנו את העולם ולא נועדו לשנותו. הן תושענה את הצדיקים ואת הצדיקים-בפוטנציה שיצטרפו אליהם. אין פלא שתפיסת העולם הפסיבית הזאת הייתה לימים אחת האטרקציות הגדולות של הנצרות מבחינתם של שליטים חילונים—הנוצרים מודעים לפגימותו של העולם, אבל אינם מנסים לתקן אותו. די להם בשלמותו של העולם הבא. באיגרת אל הרומים פאולוס פוסק: "כָּל נֶפֶשׁ תִּכָּנַע לִגְדולַּת הָרָשׁויּוֹת, כִּי אֵין רָשׁוּת כִּי אִם מֵאֵת האלוהים וְהָרָשׁוּיוֹת הַנִּמְצָאוֹת עַל ידי אֱלֹוהִים נִתְמַנּוּ. לָכֵן כָּל הַמִּתְקוֹמֵם לָרָשׁוּת מַמְרֶה אֶת פִּי הָאֱלוהִים וְהַמַּמְרִים יִשְׂאוּ אֶת עֲווֹנָם". 

אבל יש סיטואציה שבו הפסיביות הנוצרית, ההימנעות מרצון ממחאה פוליטית, הופכת לכוח חתרני. הרגע הזה הוא רגע המוות-מבחירה של "המעיד", המרטיר, הנוצרי. הנוצרים נתקלו כמעט מראשית דרכם בעוינות וברדיפה. בכל קבוצה הנתקלת בהתנגדות ישנה קטגוריה של וירטואוזים אתיים—גברים ונשים שהיו נכונים למסור את נפשם למען האמת של הקבוצה. הקהילה מגיבה על קורבנם בחקיקתם בזיכרון הקולקטיבי באמצעות שונים: החל מסיפורי ושירי גבורה, דרך טקסי זיכרון ואנדרטאות וכלה במצבות על קברים. 

הייחוד הנוצרי, כך דומה, הוא בדגש על התפקיד הגואל הייחודי של המוות למען האמונה. המוות אינו רק סירוב הרואי להיכנע לפחד או לפיתוי. הוא הזדמנות שאפשר וראוי לבקש אותה במודע. בשנת 107 כותב איגנטיוס בישוף אנטיוכיה כך לקהילה הנוצרית ברומא, שאליה הוא מולך כדי להיות מוצא להורג: 
"הניחו לי לשפוך את דמי כקורבן לאל…בלב חפץ אמות למען האל אם רק לא תפריעו לי. אני מתחנן בפניכם, אל תרחמו עלי רחמים שלא בעתם. הניחו לי להיות מאכל לחיות—דרכן אוכל לפגוש את אלוהים…עודדו את החיות…התפללו לישו בעבורי, כי בשיני החיות אהיה לקורבן עולה לאל…אם יסרבו להתנפל עליי אכריח אותן. אל תמנעו ממני להשיג את החיים; אל תבקשו את מותי. הניחו לי לחקות את סבלו של אלוהיי."

איגנטיוס אינו מסתפק בקבלה נכנעת של הדין, כמו ישו על הצלב, או אפילו בשמחה בנוסח רבי עקיבא ("כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך" וכו'. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?"). הוא רואה במות הקדושים חסד ייחודי ומזהיר את תלמידיו לבל ימנעו ממנו את הזכות הזאת. מכאן לא רחוקה הדרך להימנעות מודעת בימי הרדיפה הגדולה (303 – 313) מניסיונות הצלה עצמית והפיכת המוות לאקט לעומתי של דה-לגיטימציה של השילטון. המתים הם לא קורבנות פסיביים לאלימות, אלא גיבורים המעידים בגבורתם על צדקת דרכם. הם מטיחים את מותם הקדוש בפני רודפיהם ומייצרים נוסחה של היפוך אקזיסטנציאלי: הרדיפה מובילה את הרודפים אל הגיהינום ורצח המרטירים חותם את גורלם. גבורתם של המרטירים, הנמנעים מרצון, לא רק מכל ניסיון להפעיל כוח כדי למנוע את הרצח המשפטי שהם קורבנותיו, אלא גם מכל ניסיון להציל את נפשם, נתפסת כגְדוֹלה מגַדלוּת נפש (fortitudo). היא אקט של אגרסיביות רוחנית הדוחפת את הרודפים לתהום. 

יש למהלכים הללו תקדים בעולם היהודי—למשל בסיפור האישה ושבעת בניה מספר מקבים ב. ניתן לטעון כי בעולם הפגני מותו של סוקרטס ומותם של הפילוסופים הסטואים הוא מעין תקדים למות המרטירים. אולם בתרבויות הלא-נוצריות מות הקדושים הזה הוא חריג שנוי במחלוקת. הנורמה היא חיים ראויים ולא מוות, וודאי לא מיתה שהיא עדיפה על פני החיים. את איגנטיוס הקדוש אפשר היה להציל מבלי לדרוש ממנו לוותר על עקרונותיו ולו למראית עין. העדות—מרטיריום—היא כרטיס הכניסה לחיים של כוח ומשמעות לעד. זהו מוות יפה וטוב, .καλὸς κἀγαθόςהמרטיר בוחר בו.

המרטירים, המתים "המיוחדים", הפכו לדגם הנעלה ביותר של החיים הנוצרים. כאשר תמו
הרדיפות, עם עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס הגדול והפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית, הפך המודל הזה מנכס לבעיה. אם הנוצרי האידיאלי הוא המרטיר, מה עושים כשההזדמנויות למרטיריום הצטמצמו בצורה רדיקלית? אנשי הרשויות לא רדפו עוד את הנוצרים. למעשה, תוך זמן קצר למדיי, הפכו פקידי השלטון בממלכה הנוצרית החדשה לרודפיהם של מתנגדי הנצרות הרשמית—פגאנים ולא נוצרים, שזכויותיהם הלכו והצטמצמו, ומינים. המרטירים החדשים, אבוי, גילו אותם עוז נפש ואתה נכונות למסור את נפשם שגילו המרטירים הנוצרים בימי הרדיפה הגדולה. הקיסרות הנוצרית, התברר, לא הייתה ממלכה קדושה שהגשימה את ערכיהם של ישו ושליחיו, אלא גוף פוליטי שנהג כגופים פוליטיים אחרים—גבה מיסים, הפעיל אלימות כלפי פורעי חוק מבית וכלפי יריבים פוליטיים מחוץ ורדף טובות הנאה לא-רוחניות בעליל. במילים אחרות, השלטון הנוצרי נטל לעצמו את אלף ואחת החירויות ואת אלף ואחת הפשרות הנדרשות כדי לשלוט. מאליה עלתה השאלה באם נכון לראות בשלטון הזה יורש ראוי לישו ולכנסיית המרטירים, שכל כולה דחיית העולם הזה על פיתוייו ופשרותיו.

הכנסייה –כלומר חֶבֶר הפעילים הפוליטיים-דתיים שדיברו בשם הקהילה הנוצרית—מצאה דרכים להשיב בחיוב על השאלה הזאת. היא עמדה על כך שפשרות הן לגיטימיות ונחוצות וכי שווה לשלם את מחירן הרוחני. המלכות נועדה לא רק ליחידי סגולה אלא לקהילה כולה, על ידי פירוק ההפרטה-הדתית שהובילו ישו ופאולוס ויצירתה מחדש של אומה קדושה. הנהגת הכנסייה יצרה קטגוריה של "מרטיריוּם רוחני"—סגפנים שבאורח חייהם דוחה-העולם העידו כי היו ששים למות למען האל לו רק נקרתה ההזדמנות לידיהם. לבסוף, היא הגדירה מחדש את המרטירים כסוכנים שפעילותם אינה זיכרון ומופת, אלא נוכחות חיה.

במאה הרביעית ניסיהם של המרטירים מתרבים דרמטית. המרטיר בקיסרות הנוצרית הוא קודם כל מחולל נסים. למעשה המרטירים אינם מתים באמת. הם חיים, חיים בתוך הקהילה הפוסט-קונסטנטינית. פעילותם העל-טבעית האינטנסיבית לאחר מותם מעידה כי מעשיה של הקהילה אינם לצנינים בעיניהם. הם אינם רואים לנכון לנער את חוצנם מקהילת הפשרנים. אדרבא, בהתגלויותיהם התכופות הם משמשים לה כמורי דרך, בניסיהם הם מסייעים לה בפתרון בעיות היומיום ובפעילותם כמתווכים—כך לפחות מעידים החיים המצהירים כי המתים התגלו להם—הם משמשים לה כמליצי יושר.

הביטוי החיצוני לנוכחות המרטירים בקהילה ניתן באמצעות גופם. להלכה אין כל חשיבות לגוף, שהרי מחוללת הנסים היא נפשו של הצדיק המצויה בשמים. למעשה נעשה הגוף המת, גם הגוף שעבר תהליכי התפרקות וריקבון, תחנת ממסר קריטית בהעברת אנרגיות מן העולם הבלתי נראה לעין לעולם הנראה. האנרגיה הזאת אינה רק נוכחות המאפשרת דיאלוג כלשהו עם המתים; היא כוח משנה עולם. מבלי שיתקיים על כך דיון של ממש, הפרה הקהילה הנוצרית את אחד מאיסורי הטאבו החמורים ביותר של העולמות הרומי והיהודי והסירה מן הגוף המת את הטומאה שיוחסה לו עד אז. גוויות המרטירים מועברות ממקומות קבורתם מחוץ לערים אל תוככי הערים, אל תוככי המקדשים—הכנסיות. אני מזכיר לכם שכל כנסייה היא מקדש בזעיר אנפין שבו מועלה קורבן האל המחליף את קורבן הפסח. המקדש הזה מחולל בטומאת מת—לא ישו שגופו עלה השמיימה אלא גופת מרטיר ששרידיה נטמנים במזבח ממש. המתים המיוחדים כאמור אינם מתים באמת; הם חיים ומקומם בתוך הקהילה הנוצרית ולא מחוץ לגבולותיה. בתוך זמן לא רב הפכה הפרת הטאבו על טומאת המתים להיתר גורף לצרף גם גוויות אחרות לערים ולכנסיות.

החידוש הדתי המשמעותי במאות הרביעית והחמישית לספירה אינו רק בהיתר הקבורה בתוך הערים והכנסיות, אלא גם בהתרת פתיחת הקבר וטלטול שרידי המתים ממקום למקום. בשלב הראשון ניתן היה לתת לטלטול הזה הצדקה פרגמטית—הוא נועד לתקן את העוול שנגרם למרטירים על ידי שילטון עוין שמנע מהם את המקום הראוי להם. אולם עד מהרה הרחיקה הקהילה הנוצרית לכת מעבר להתרת הטלטול בהתירה מעשה רדיקלי בהרבה, שהיה נתפס עד אז כביזוי המת — פירוק גוויות המתים.

פולחן המתים-החיים חייב אספקה של מתים-חיים לקהילות השונות שביקשו לארח במחיצתן מת מחולל ניסים. בהיות הרדיפות ספורדיות ובעלות עצימות שונה, לא לכל הקהילות היו מתים כאלה. הפתרון שנמצא בסופו של דבר היה כאמור פירוק הגווייה לחלקים—בתיאוריה אינספור חלקים. הגווייה הוגדרה לא רק כטהורה, אלא כמקור לאנרגיה טהורה שהשימוש בחלקים ממנה לגיטימי ואף מתבקש. יתרה מזאת, כל אחד מן החלקים הוגדר כמטונימיה אנרגטית של הקדוש: כל חלק, קטן ככל שיהיה, היה שווה ערך לקדוש כולו, כשם שכל פירור מלחם הקודש הכיל את גופו הקם לתחייה מכף רגלו ועד ציצת ראשו.
"אין בשרידים (כותב ויקְטְרִיקיוס מרואן בסוף המאה הרביעית) דבר שאינו שלם…אין בלבנו ספק שהשליחים שלנו מגיעים אלינו בכוחות מלאים. גם החסדים שלהם אנחנו זוכים כאן מעידים על כך…ובאשר אנו יודעים שהם עצמם רצו בהעברתם, ברור לנו שהקדושים לא היו גורמים לעצמם הפסד על ידי פיצול עצמי, אלא מאוחדים בפירודם הם מפזרים את חסדיהם…הם מגיעים אלינו בלא נזק לעצמם, מלאים ללא צורך בתוספת…אנו רואים טיפה קטנה של דם, אבל האמת מכריזה כי הזוטות הללו עולות בזוהרן על זוהר החמה."

הקדושים ניתנים אפוא לשכפול כמעט אינסופי. חשוב לא פחות, אין עוד צורך בעדויות ובסימוכין לאותנטיות שלהם. מה שמעיד על האותנטיות של השרידים הוא האפקטיביות—כלומר מעשי הנס— שלהן: "החסדים שלהם אנחנו זוכים כאן מעידים על כך".

המוות עובר פיחות מטפיזי בעולם הנוצרי. כמו בעולם היהודי, החיים ממשיכים גם אחריו בעולם הבא (למעשה רוב החיים מתקיימים לאחר מות הגוף). אולם חשובה יותר מעצם חייהם של המתים בגן העדן ובגיהינום היא העובדה, שלפחות המתים בגן העדן—הקדושים—אינם מתקיימים רק קיום מקביל שאינו משפיע על החיים אלא כהבטחה לשכר עתידי גם להם. הקדושים שבגן העדן ממשיכים להיות מעורבים בחיי העולם הזה ומערכת היחסים ביניהם לבין הקהילה היא בה בעת רוחנית וחומרית: הקדושים ניתנים למניפולציה באמצעות השליטה בשרידיהם הגופניים ובאמצעות מערכת מורכבת של קח ותן, שבעולם המונותאיסטי הייתה אמורה לכאורה להיות נחלתו הבלבדית של האל האחד.

הפירוק הסופי של הקו המפריד בין קהילות המתים והחיים התחולל במאה ה-12. במאה הזאת הקהילה הנוצרית במערב הגדירה מחדש את עולם המתים. עד אז היה עולם המתים מחולק לשתי ספירות—גן עדן שבו התענגו המתים על נוכחותו של האל (אם כי ניהלו במקביל קריירה פעילה כמתווכים) וגיהינום, שבו התייסרו החוטאים לעד. מבחינה חברתית היה הגיהינום חסר ערך לחיים מלבד כאיום. משעה שהגיעו אליו היו החוטאים ללא תוחלת וללא תועלת. הם לא יכלו לא לתת ולא לקבל. הן מצויות מחוץ להישג ידן של שאר הנפשות. במאה ה12 כל זה השתנה עם התווספותה של ספירה שלישית לעולם המתים—כור המצרף או הפורגטוריום.

רוב בני האדם, כידוע, אינם צדיקים גמורים ואינם רשעים גמורים, אבל כיוון שעד המאה ה12 מדובר היה במשחק סכום אפס, היה צורך בהכרעה לכאן או לכאן. אם נטתה הכף, ולו כנימה, אל צד הזכות הייתה הנפש מגיעה לגן עדן; אם נטתה לצד החובה, הגיעה לגיהינום. כיוון שרוב בני האדם לא הגיעו למעלת קדושים וטהורים, הייתה המסקנה המתבקשת שרוב האנושות מגיעה לגיהינום ושם היא "מתבזבזת" לעד.

לא עוד. אל הפורגטוריום מגיעות נשמות שאמנם אינן ראויות לגן העדן, אבל גם לייסורי נצח אינן ראויות. הפורגטוריום נראה אפוא כמו גיהינום, משום שהוא מקום לייסורים ולכאב, אבל למעשה היא חלק מגן העדן, משום שנשמות החוטאים המתמרקות בו נועדו להגיע, בהכרח—מי במוקדם ומי במאוחר—לגן העדן. תפיסות ההתמרקות באמצעות סבל אינה בבחינת חידוש. חלק גדול מן הסגפנות הדתית עלי אדמות היא פורגטיבית. החידוש הוא בהעברת ההתמרקות לעולם שאחרי מות הגוף.

הפורגטוריום איפשר לגאול את רוב האנושות. מלבד מתי מעט רשעים גמורים עוברת האנושות כולה דרך כור המצרף ולו להרף עין. רק מעטים מאד נועדו לייסורי נצח. המטבע העובר לסוחר בפורגטוריום הוא הזמן. כיוון שהישועה מובטחת להן, השאלה הקריטית היא כמה זמן נגזר על הנפשות לבלות בכור המצרף בטרם תעבורנה לגן העדן. את הזמן בפורגטוריום, קבעו הוגי הנצרות במערב, ניתן לקצר באמצעות מעשיהם של החיים והקדושים המתים-חיים. שוכני הפורגטוריום הפכו אפוא מחדש לחלק מן המשפחה, קרובים שמיאנו לנוח בשלום על משכבם ושרגבי עפר לא מתקו להם. מיסות ומעשי צדקה של החיים קיצרו פז"ם בפורגטוריום. למדור השלישי הייתה אפוא השפעה של ממש על ההתנהגות הכלכלית-דתית של האוכלוסייה הנוצרית: כסף שניתן בעבר לצדקה לעניים הוקדש לבני משפחה ובעיקר למוסדות דתיים שהיו אמינים בהרבה מן הדלפונים במילוי חובותיהם כלפי המתים הנדיבים המתייסרים בעולם הבא.

תפיסת העולם הנוצרית נעשתה אקטיבית ביחסה אל המתים. תחושת הדחיפות הגדולה שמבטא איוב בדבריו—"כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה"–נעלמה. המוות הוא לא סוף הסיפור. גם אחרי המוות עוד ניתן לתקן. המשקיע הנבון ימצא דרכים להבטיח את עתידו לא רק בעשיית הטוב, אלא גם בפנייה למומחים לקיצור זמן. המומחים הנבונים ימצאו דרכים להעשיר את עצמם בשירות המתים: בתפילות, בבניית מבנים לכבוד המתים ולכבוד התורמים ולימים גם –למה לא?— בכתבי מחילה.

קשה לסכם על רגל אחת מהלך תרבותי-דתי מורכב כל כך. הנה ניסיון (על רגל אחת רועדת): הנצרות התחילה את דרכה כדת המפנה עורף לעולם החיים. עולם המתים שימש לה כהצדקה להפניית העורף הזאת. ככל שיחסה לעולם החיים נעשה חיובי יותר, הפך העולם האחר מהיפוך להמשך. כללי המשא ומתן הרגילים בעולמנו (קח ותן, חנופה וכסף תמורת עור) הוחלו עליו. התהליך הזה לא הסתיים. בימים אלה, לאחר כאלפיים שנה החלו ראשי הכנסייה לרמוז כי באה העת לכבות את להבות הגיהינום. פליטת גזי חממה יצאה מן האופנה. הגיהינום הוא תחושה של ריחוק מאלוהים לא משרפה. העולם הבא כולו קצת אאוט. אבל הסירו דאגה מליבכם, כשנזדקק לו מחדש, אולי כשהעולם הזה יהיה פחות לטעמנו, העולם הבא, על להבותיו ותענוגותיו, יהיה שם בשבילנו.