לווטר דה ורינדט אזלה הסבלנות

ווטר דה ורינדט הוא חבר פרלמנט בלגי מטעם מפלגת הירוקים . לאחרונה הוא פנה כך לשגרירת ישראל בבלגיה: "קיוויתי שמדינה דמוקרטית כמו ישראל תעמוד בסטנדרטים גבוהים יותר, תמכתי בישראל מיד לאחר הפיגוע ב-7 באוקטובר, אבל זה לא אפשרי יותר. תפסיקו עם האכזריות הזו".

דה ורינדט לא מעניין אותי כפוליטיקאי מקומי (מה גם שלמיטב הבנתי הוא מתכוון לפרוש מפוליטיקה). הוא מעניין כסימפטום לגישה מסוימת לעולם. שימו לב לכך שדה ורינדט הוא לא מן הגרועים ביותר. הוא הזדעזע מן הטבח וגינה את הרוצחים. עכשיו תם האשראי שהוא נתן לנו. למה תם? משתי סיבות. האחת היא שעיקרון הסטנדרט הכפול נכנס לפעולה. הציפיות מאיתנו ומן הפלסטינים שונות בתכלית. אנחנו כפופים לחוקי המוסר "האוניברסלי"–כלומר המערבי. הפלסטינים לא. כלומר זכותם ליהנות מן המוסר הזה, אבל לא חלה עליהם החובה לפעול על פי כלליו. כאשר הם חוצים את הגבול, הם זוכים לגינוי רפה, מלא בהערות שוליים על "הקשר". הגינוי עובר תהליך מזורז של תפוגת תוקף ונכנס עם התפוגה לקטגוריה הרחבה של מעשים שניתנים להבנה אם גם לא להצדקה. "חריגות" של מדינות הכפופות ל"סטנדרטים גבוהים יותר" הן בלתי נסלחות, אין להן הקשר (למשל עשורים רבים של רצח מכוון של חפים מפשע על ידי "הקורבנות" אינם מהווים סיבה להבנה וודאי לא להצדקה). אין להן תאריך תפוגה. סוחרי עבדים לבנים אחראים לעד על פשעי העבר. סוחרי עבדים אפריקנים (אלה סיפקו אחרי הכל כ90% מן העבדים שנשלחו למערב). הם קורבנות שאינם נושאים בכל אחריות.

עיקרון המוסר הכפול הוא סוג ייחודי של גזענות. היחס אל עמים לא מערביים הוא בדיוק היחס שהם לכאורה מתקוממים כלפיו. הגישה הקולוניאלית ראתה ב"ילידים" אנשים לא לחלוטין רציונלים שאי אפשר לצפות מהם ל"סטנדרטים הגבוהים" המצופים מ"בני תרבות". הלכך מותר ונכון לשלוט בהם. התפיסה החדשה כופרת בסיפא, אבל מאשרת את הרישא של התפיסה הקולוניאליסטית. אין כל סיבה לקבל את הגישה הזאת. בני אדם בכל התרבויות מסוגלים להבחין בין טוב לרע והם נושאים באחריות מוסרית מלאה על מעשיהם, שאם לא כן ניאלץ להודות שהם זקוקים לאפוטרופוס. אמות המידה הנדרשות מן "האדם הלבן" המיתולוגי אינן שונות מאלה שניתן לצפות מאחרים, לא לבנים. זה ודאי נכון בעולם הפוסט-קולוניאלי, שיש בו אמות מידה שאושרו לא רק על ידי אנשי המערב הלבנים, אלא גם על ידי רוב מדינות העולם (איראן למשל עומדת בראש פורום האו"ם לזכויות אדם והיא מאמינה, לכאורה לפחות, בתקפותן).

בשם השוויון, אפשר כמובן להחיל על כולם את הכללים הלא-מערביים המקובלים על הטרוריסט: תגובה מידתית תהיה אפוא רצח מכוון של אזרחים, התעללות, אונס, חילול גופות וחטיפה. יש תומכים במערב? לא חשבתי.

הסיבה השנייה לפקיעת האשראי שקיבלנו מדה ורינדט (בבנק האשראי המערבי לישראל יש לכל היותר אשראי קצר מועד) היא איזה עיוורון פרגמטי. אנשי המערב בהחלט מוכנים להזדעזע ממעשי זוועה של לא-מערביים. דה ורינדט תמך בישראל "מיד לאחר הפיגוע ב-7 באוקטובר. הזעזוע מעניק אפוא לקורבנות הלא נכונים (אלה שאינם משתייכים לקטוגריית הקורבנות המורשים) את הזכות לפעול וזאת בשני תנאים: א. הפעולה תהיה קצרצרה (חודש חודשיים; אם כי מעצמות מקבלות הנחת סלב). ב. הפעולה לא תגבה שום מחיר מן הצד השני. בדרך נס ייפגעו רק מבצעי הפשעים וגם בהם הפגיעה תהיה "מידתית".

באיזה עולם התנאים הללו יכולים להתקיים? לא בעולמנו זה. ראשית, פעולות חפוזות מייצרות בדרך כלל יותר ולא פחות נפגעים–משני הצדדים–ומותירות אחריהן כאוס הנובע מן החיפזון. שנית, הדרישה להתייחס לפעולת תגובה כאל ניתוח כירורגי מעניקה ייתרון אדיר למי שאינו משחק לפי הכללים. השחקן "הפרוע" יכול לפגוע בכל מטרה ולהשתמש בכל אמצעי (כולל בלא לוחמים למטרות הגנה) אל מול יריב שידיו כבולות. בטווח הארוך ההקפדה הזאת על זכויותיו של מי שאין לו שום כבוד לזכויות גורמת נזק חמור מזה הנגרם בפעולת העונשין. היא מבטיחה את הישרדותו של התוקפן ואת יכולתו להמשיך במעשים שבשלם יצא הצד הנפגע לפעולה.

כאשר צד אחד מכריז, במילים או במעשים, על חופש גמור מכפיפות לכללים אתיים ומשפטיים, יש בעצם ההכרזה הזאת ויתור על ההגנות שהכללים הללו מעניקים. מה שנותר אינו היעדר כללים. כל אומה חפצת חיים תטיל על עצמה מגבלות הנובעות מערכיה ומתפיסת עולמה, אולם צריך להיות ברור שכאשר אחד מן הצדדים אינו משחק על פי הכללים, הצד האחר זכאי למנעד רחב משמעותית של פעולה, עד לרגע ניטרול האיום–ורק עד לרגע זה–מן הצד פורע החוק. האשראי המוסרי הזה הוא כלי מסוכן, משום שהנטייה היא להשתמש בו כאל פטור גורף מאחריות מוסרית. זה דומה לתקנות חירום שלממשלים יש נטייה להאריך אותן בלי סוף. חשוב להיזהר אפוא. חשוב להקפיד על ניצול מזערי של התרופה הזאת שתופעות הלוואי שלה עלולות להיות קשות.

דומה שאחת הסיבות לאי ההבנה כלפינו בימים אלה היא הפער בין הדרך שבה אנחנו תופסים את הפגיעה בנו לבין הדרך שבה אחרים תופסים אותה. ישראלים חוו טראומה הנובעת לא רק ממספר הגופות, אלא קודם כל מאופי הפעולה של אנשי החמאס. מה שנעשה היה ביטוי להתרה מוחלטת של כל הכללים בצד האחר. אנשים במערב משווים מספרים ואינם רואים הבדל משמעותי בין הפצצה שגורמת להרג רבים, ביניהם אזרחים, לטבח מכוון של אזרחים והתעללות מפלצתית באלף ואחת דרכים מזוויעות. מה שהם רואים אפוא מן הרגע שבו חצינו את מספר הקורבנות שלנו היא היעדר הולך וגדל של מידתיות. מה שאנחנו רואים הוא הפרה של כללי האנושיות. התפיסה מבחוץ רואה הבדלים בכמות במקום שבו אנחנו רואים במהות.

האם נצליח להסביר לאחרים את מה שאנחנו חווים? ספק. האם זה חשוב? במצב רגיל התשובה היא חיובית. צריך לצבור נקודות במאבק הזה. במצב הנוכחי, פחות. את המאבק הזה צריך לסיים בנוק-אאוט. מה יחשוב על זה ווטר דה ורינדט? האמת? לא ממש אכפת לי.