הקרב על הקורבנות

העובדה שאליס סטפניק, חברת הקונגרס שתשאלה את נשיאות אוניברסיטאות הארווארד, פן ואם אי טי, אינה טלית שכולה תכלת, העובדה שיש לה אג'נדה פוליטית שלפחות בחלקה ראוייה לביקורת, אינה מפחיתה מן הפשלה של שלוש הנשיאות. מה שעשתה להן היה מט סנדלרים שכל שחקנית שח מתחילה הייתה אמורה לעצור בקלות, לא מהלך מורכב ומסובך שרק רב אומנית תצליח להתגונן מפניו.

שלוש הנשים המבריקות והמנוסות הללו היו צריכות להשיב בפשטות כי הן מגנות כל קריאה לרצח עם, יהיה העם אשר יהיה. מאליו מובן שהן מגנות כל קריאה לרצח יהודים. מדובר בפשע שנאה בלתי נסבל שהן דוחות בשאט נפש. מאותו רגע יכלו להסביר ולהבהיר ולאזן כרצונן. הן יכלו להסביר שיש הבדל בין קריאה לרצח עם לקריאה לאינתיפאדה (שבשום פנים ואופן אינה קריאה לרצח עם). הן יכלו לדבר על המורכבות של התקנונים המגינים על חופש הביטוי במוסדותיהן ואפילו להבהיר כי לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות (היא לא כמובן).

העובדה שנפלו בפח כל כך גלוי–ובעצם סטפניק חזרה והשליכה להן חבל שבעזרתו יכלו לחלץ את עצמן– אינה "תקלה". הנשיאות הללו יותר מדי חכמות ומנוסות מכדי שתעמוד להן הגנת הסכלות או היעדר הניסיון. אני גם מטיל ספק בהנחה שמתחת לפני השטח הן אנטישמיות. הן כנראה לא, וגם לו היו, סביר להניח שהיו יודעות להשמיע את נוסחת ההכחשה המתבקשת, גם אם ההכחשה אינה כנה. אינספור אנטישמים אמתיים עושים זאת מדי יום.

אין מדובר אפוא בתקלה. מדובר בהסתבכות. שלוש הנשיאות הן חלק מתרבות קידוש הקורבן שנוצרה באוניברסיטאות שלהן. בדרך כלל התרבות הזאת משרתת אותן ומחירה נמוך. הקורבן (קבוצות מופלות לרעה–או לפחות שהופלו לרעה בעבר– גברים ונשים לא לבנים, קבוצות שהעדפותיהן המיניות הוגדרו כ"סטייה") תמיד צודק. באוניברסיטאות אמריקניות שורר קונפורמיזם מחשבתי ופועלת משטרת מחשבות. זה מגעיל והורס כל מחשבה חופשית, אולם בדרך כלל אין לדיבורים הללו מחיר כלכלי או פוליטי כבד מבחינת רשויות האוניברסיטה. אדרבא זה פוליטיקלי קורקט.

מה שקרה ב7 באוקטובר שיבש את ההרמוניה הצדקנית האמריקנית. בצורה מפתיעה ובוטה הושמו אנשים מקבוצת "המקרבנים" (הצלחתם של היהודים בעשורים האחרונים הפכה אותם במהירות ל"לבנים," ל"קולוניאליסטים" ול"פריווילגים") בעמדת הקורבנות.

המהפך ממקרבנים לקורבנות לא אמור היה לקרות, וודאי לא בצורה ברורה כל כך ותוך מעשים שהם הביטוי המובהק ביותר לרוע: רצח המוני של לא חמושים, התעללות, אונס, השפלה, חטיפה, הטלת מום, שריפה בחיים, ביזה. קו ההגנה של מקדשי הקורבנות התערער. מיעוט מבין אנשי הפוליטיקלי קורקט פקחו עיניים והתחילו להטיל ספק ב"פרדיגמה" המקודשת (הקורבן לא יכול להיות המקרבן). רובם העדיפו את הפרדיגמה על פני צידוד בקורבנות "הלא נכונים".

הנשיאות חששו להצטרף למטילי הספק. שנים רבות מדי הדוגמה של קידוש הקורבן היא לא רק הבון טון אלא האמונה האמריקנית, לפחות באוניברסיטאות העלית. דומה שאף אחת מהן לא הבינה שמה שעומד על הפרק אינו רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואפילו לא המחיר הפוליטי שכל אחת מן העמדות שינקטו תגבה מהן.

מה שנחשף לפתע במערומיו הוא האתיקה המערבית הפוסט קולוניאלית שטענות הקדשת הקורבן שלה, טענות שהועלו שוב ושוב בעשורים האחרונים, נתקלו בברבור השחור–אירוע שהפריך אותן באחת או לפחות הראה מה עלול להיות מחיר הדבקות בהן.

הכשל של הנשיאות הוא אתי ולוגי. השלוש לא הצליחו לבטא עמדה אוניברסלית (רוע זה רוע לא משנה מי המבצע). הן התקשו לנקוט עמדה שתותיר את המוסר האוניברסלי, שהן מחזיקות בו לכאורה, כערך מוחלט ולא כבחירה בקבוצה מועדפת. אבל הן לא הבעייה. הן התסמין. הבעייה עצמה–רלטיביזם בגרוש, חלוקה פשטנית של העולם למקרבנים וקורבנות וצדקנות– דורשת טיפול. את הטיפול צריכים לעשות הוגים, מקבלי החלטות וסתם אזרחים, שאינם פוחדים ממה יגידו– למען החברה כולה.