אין בתקשורת הישראלית פרשנות בעלת משקל לאירועים. הפרשנות נעה בין סיוע לדובר צה"ל (כאילו מחיאות הכפייים הבלתי פוסקות מבטאות פטריוטיות), בחישה אינסופית בתהום הצער והכאב שנפערה תחת רגלינו (עוד ועוד כתבות המרחיבות ומעמיקות את הטראומה לכלל האוכלוסייה, תוך הזנחת תפקידה העיקרי של תקשורת–להציע לקהל מבט מפוכח על המציאות שיאפשר תגובה רציונלית). אנחנו נעים בין ציפיות מוגזמות לניצחון מחר בבוקר לבין ייאוש הצץ ועולה כאשר הציפיות הגדולות אינן מתגשמות. בעיקר אין בתקשורת הפנמה של התפקיד ההרסני שראש הממשלה, האיש שהאסון, שהוא תוצר של מלאכת הכנה ארוכת שנים, רשום על שמו, ממשיך למלא.
במדינה שהייתה נתונה שנים ארוכות למכונת הרעל מעוותת המציאות של נתניהו וסיעתו הכי קל זה ליישר דף המסרים של נתניהו. התרגלנו. לא נכון שלנתניהו אין תכנית מדינית. יש לו תכנית שחצייה ריאליסטי וחצייה דמיוני. אם נאפשר את החלק הריאליסטי ניקלע שוב לאסון, כי החלק הלא ריאליסטי מוביל בהכרח לאסון. מה ריאליסטי להבהיל? נתניהו רוצה להאריך עד אין קץ את שילטונו באמצעים ששירתו אותו בעבר. הוא רוצה להרעיל, להסית ולשקר כדי להישאר הבוס. הניחו לרגע לתועלת הנרקיסיסטית של ההישרדות. מבחינה מדינית, החזון של נתניהו הוא לעצום עיניים: לעצום עיניים מלראות את הנזק החברתי והפוליטיט העמוק שהוא גורם, מלראות את ישראל הופכת לקלפטוקרטיה מגזרית, ענייה ומשיחית. נתניהו עצמו לא היה רוצה לחיות במדינה כזאת אלא אם הוא הבוס. הוא חייב אפוא להיות הבוס. כך במדיניות פנים. במדיניות חוץ החזון של נתניהו הוא עיוורון–ווישפול תינקינג כמדיניות. ראיית האפשרויות האזוריות והעולמיות כפי שהן תקלקל את חזון שלטון הנצח של משפחת נתניהו. חלומותיו על היעלמות הסכסוך (הרשות מתפורת ושיטחה מסופח לישראל, עזה הופכת למדינת חסות ענייה וחלשה) היו משוללי יסוד מלכתחילה. המשבר הנוכחי הוא תגובת הנגד של המציאות לפנטזיה.
אבל גם בקרב מתנגדי נתניהו אין הראייה המפוכחת רווחת באשר ליום שאחרי. התקוה שמישהו (אירופאים, ערבים, הרשות) יהיה מוכן לשקם את הרצועה בעוד ישראל מפעילה בה כוח ללא הגבלה וללא אישור היא פנטזיה. גם אם יסכימו הגרמנים, הצרפתים והאנגלים לנסות, שעון החול בדרך להתפנותם יופעל ברגע הכניסה. אחרי המבצע הישראלי הראשון בעזה, יתחילו פיגועים כנגד האדמיניסטרטורים. אחר כך הם ייעלמו. אין להם שום אינטרס למות בשבילנו. מה יקבלו בתמורה? לא כלום. לכוחות ערבים (מצרים, מדינות המפרץ, ירדן, הרשות) יש עוד פחות מוטיבציה למלא את התפקיד שאנחנו מועידים להם. הדחף ליישר קו עם הכוחות הלאומניים-איסלמיים לבל ייחשבו משת"פים של ישראל יגבר על שיקול אחר.
למעשה הכוח היחיד שיש לו–אולי–נכונות לשלם מחיר על ייצוב האזור הוא ארה"ב. לארה"ב יש עדיין תפיסה עצמית של כוח הגמוני עולמי. המה"ת מייצר אי יציבות מסוכנת. ארה"ב היא גם הכוח היחיד שישראל יכולה לסמוך עליו. אני מניחשיהיו גם כוחות אחרים לצד הכוחות האמריקניים, כפי שהיו באפגניסטן, אבל ללא נוכחות דומיננטית של האמריקנים זה לא יקרה.
כדי שארה"ב תהייה מוכנה לשלם את המחיר הכבד שייצוב האיזור תובע, צריך להתחלף פה השילטון. ממשלת ביבי אינה אלמנט מייצב. היא מושחתת, נהנית מתמיכה חלקית מאד של העם, נשענת על המתנחלים (מגזר משיחי ומחרחר מלחמה) והחרדים (מגזר אגואיסטי שיחסו לתרבות המערב עויין בצורה עמוקה). היא מונהגת על ידי אנטי-מנהיג הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית חמורה. לא יהיה קל להפטר מביבי, אבל זה לא יספיק. כל הדיסקט הישראלי חייב להשתנות. ישראל צריכה להכיר סוף סוף בהכרח להשתלב במערכת הבריתות האזורית, השתלבות שמחייבת מתן פתרון לפלסטינים. הפתרון הזה לא יושג במהרה, אבל ממשלות ישראל חייבות להתחיל לדבר על ועם העם האחר היושב בציון, לא במונחים של נגע או ספחת שיש להיפטר מהם, אלא במונחים של שכנים בעלי זכויות שאנחנו רוצים לא רק שייעלמו לנו מהעיניים, אלא שיחיו לצידנו בכבוד. מטרתה של ישראל הביביסטית הייתה לחנוק את התקווה הפלסטינית ולחסל את החלום הפלסטיני. כשמחסלים את החלום, מקבלים סיוט.
מדינת ישראל צריכה לבטא אמפתיה כלפי סבלו של העם הפלסטיני (לא כל הפלסטינים רוצחים, חלקם קורבנות). עליה להודיע על נכונות להשקעה בשיקומו ועל חזון שיש בו לא רק דמי שתיקה, אלא כבוד. לא קל לחשוב על זה עכשיו אבל אין ממש ברירה. וממילא זה המינימום שנידרש לו, אם נרצה את מעורבותה לאורך זמן של ארה"ב. נשיאי ארה"ב לא יהיו מוכנים למלא את תפקיד מצילי שילטונו של ביבי או נושאי המורשת של ביבי וסמוטריץ'.
מה הסיכוי שנצליח לסלק את ביבי, ליצור קואליציה עולמית בהנהגה אמריקנית שתסייע בשיקום הרצועה ובסילוק האיום החמאסי? מה הסיכוי שנצליח להחליף את הדיסקט התרבותי שעשורי השגשוג המדומה של ביבי יצרו? קשה לדעת. העובדה שלנמצאו חמש ידיים בליכוד שיסייעו בהדחת המנהיג שכישלונו הוא היסטורי, לא פחות, אינה מבשרת טובות. קל זה לא יהיה. דא עקא שבלי המהלכים האלה, יהיה רע. רע לתפארת.
הבלוג של אביעד קליינברג 