לבנון, גדעון סער ולו הייתי רוטשילד

8 נקודות על המצב:

1. מדינת ישראל הותקפה על ידי חיזבאללה זמן קצר אחרי התקפת חמאס ב7 באוקטובר. חזבאללה יזם מלחמה מתמשכת כנגד ישראל וגרם נזק עצום בצפון המדינה. לישראל יש זכות מוסרית מלאה להגיב בכל דרך שתראה לה. הטענה שישראל מביאה להסלמה מעוררת גיחוך. המצב הנורמלי מבחינת חיזבאללה אינו נורמלי ואינו מתקבל על הדעת משום בחינה, מה גם שהאירגון הפר שוב ושוב את החלטת האו"ם 1701 (כרגיל בהסכמתו של נתניהו וכחלק ממדיניות ההכלה האזורית שלו).

2. ההצלחות הטקטיות של ישראל לא יחזירו את השקט לצפון, כשם שההצלחות המופלאות של המוסד במאבק נגד איראן (חיסול מדענים ואנשי משמרות המהפכה, גניבת ארכיון הגרעין) לא מנעו את המשך פיתוח הגרעין האיראני. האיראנים ספגו מכות כואבות. זה לא הפריע להם להתקדם בתכנית הגרעין ולהפעיל סביבנו טבעת אש במינימום מחיר. חיזבאללה ספג מכות מוראליות קשות, אבל הוא לא חדל אף לרגע מהתקפותיו על ישראל.

3. פתרון הבעייה בצפון מחייב אחת מן השתיים–פלישה קרקעית ללבנון או הסדר. פלישה קרקעית תעלה בדם ובדמים. לא בטוח שיש לישראל כרגע המשאבים הכלכליים, הצבאיים והפוליטיים הנדרשים לכך. אם יש לה, יש לפעול, קרקעית. אם אין לנו היכולת להיכנס למלחמה כוללת בצפון (ואולי גם כנגד איראן וגרורותיה), מוטב לסיים את המלחמה בדרום, להחזיר את החטופים ולנסות לקבל בתמורה פיצוי כספי ופוליטי מארה"ב ומן המדינות הסוניות באזור. אני מניח שזה יגיע בצירוף הסכם כלשהו עם חזבאללה. אני מניח גם שההסכם לא יכובד. מדינת ישראל צריכה אפוא להיערך לפעולה בתנאים שלה ובזמן המתאים לה. הסכמים שאינם מקויימים לא מחייבים את הצד שההבטחות שניתנו לו לא קויימו. 

4. גדעון סער. המהלך של נתניהו מול סער הוא מט סנדלרים. סער שילם במזומן עבור סחורה דמיונית. לא בטוח כלל שהוא יהיה שר הביטחון ואם יהיה לא יאריך ימים בתפקיד ובוודאי לא יצליח להגשים שום תכנית שהוא מקווה להגשים. בינתיים סער שילם באובדן מעמדו בשני המחנות. שלא כגנץ ועידית סילמן, סער ואלקין אינם נהנים מהנחת כסיל. שלא כבנט שאיבד את מעמדו במחנה הימין אבל זכה לפיצוי נדיב בשמאל (רוב תומכיו כרגע הם אנשי שמאל התולים בו, כדרכם, תקוות שווא), סער יצא קרח מכאן ומכאן, מימין ומשמאל.

5. סער ואלקין היו צריכים להבין שהבטחות של נתניהו הן חסרות ערך ושמטרתן היא להחליש את מערכת הביטחון ולהעביר את חוק הגיוס. מעמדו של גלנט אינו נובע מכוחו בכנסת. אצבעו אינה מעלה ואינה מורידה (כפי שפרישה, נוספת, של סער ושותפיו לא תפיל את קואליצית הפלדה המושחתת של נתניהו). מעמדו של גלנט נובע מן האמון בו של מערכת הביטחון. לסערהאין רמון כזה. האמון בגלנט יוצר חיץ בין מערכת הביטחון לנתניהו. נתניהו מעדיף שר נטול מעמד (ונטול מנדטים חיוניים) שיאפשר לו לשקם את מעמדו. כשר ביטחון סער יהיה תלוי לחלוטין בנתניהו. הניסיון מלמד שאחרי שיסייע בהעברת חוק הגיוס ויספוג מספר מספיק של כישלונות, ביבי ידיח אותו ללא קושי וללא היסוס.

6. אני מניח שסער מודע למה שאני כותב. מה גורם לו אפוא להיכנס למלכודת שנועדה לפתאים כמו גנץ? יש לכך שני הסברים. האחד הוא שהפוליטיקה היא זירה רוויית אגו. הפוליטיקאים לומדים לשכנע את עצמם שהם חשובים. סער חושב באמת שהוא יכול להביא לשינוי. הוא חושב את זה בדבקות כזאת שהוא עוצם עיניים לכל מה שמוכיח כי מדובר בחלום. ייתכן שזהבה גלאון הייתה יכולה להיות ראשת ממשלה מצויינת, אלא שאין לכך כל התכנות. גם להצלחה של סער כשר ביטחון (ובהמשך כיורש אפשרי לביבי) אין.

7. ההסבר השני הוא שסער ואלקין מסתמכים על עיקרון פרגמטי מחד גיסא ועל והנחת המבוקש מאידך. העיקרון הפרגמטי עושה שימוש בתקדימים כמו אריק שרון ופרס. שניהם נחשבו סוסים מתים לאורך תקופות ממושכות למדי בקריירה שלהם. שניהם דבקו בכיסאות מתוך הנחה שגלגל חוזר יש בעולם. כל עוד אתה במגרש גורלך עשוי להשתנות. ואכן, שרון הפך לראש ממשלה, פרס נעשה נשיא. העיקרון השני–גם אם הסיכויים קלושים אין לאבד תקווה–מבוסס על מקרה בנט. בנט היה מנהיג כושל שזכה בראשות הממשלה עם מפלגה קיקיונית, שאפילו בקומץ חבריה לא הצליח להחזיק. אם בנט יכול, כל אחד יכול. הבעייה עם שני ההסברים הללו הוא שהם נותנים לעיקרון המציאות משקל נמוך ביחס לתקוות ולשאיפות. ניסים קורים וסוסים מתים קמים לעתים לתחייה, אבל ניסים קורים לעתים נדירות וסוסים מתים נותרים כמעט תמיד מתים. הפטור מהתייחסות להסתברות מוביל בני אדם סבירים להתהגות בלתי סבירה והופך אנשים בעלי עקרונות לחסרי עקרונות. אני מניח שסער מוכן לספוג עלבונות כדי להושיע את ישראל. הבעייה היא שהסיכוי של סער להושיע את ישראל אפסי. נשארים העלבונות.

8. חזרה ללבנון ולעקרון המציאות. כדי שניתן יהיה להימנע מאכזבות ומהתנהגות מופרכת ומזיקה. יש להבדיל בין הרצוי למצוי. כדי להגיע לכך, צריך מנהיגות שיש לה יכולת לראות את המציאות ולפעול בתוכה, להבין מה אפשרי ומה לא ומהו המחיר של התמכרות לאופטימיות נטולת יסוד. אין לנו מנהיגות כזאת.