החמאס עומד על הרגליים של ביבי

הרעיון, שגם אנשים נבונים חוזרים עליו, שחמאס עדיין עומד על רגליו, למרות כל מאמצינו, הוא דוגמא להפנמת תעמולה גם על ידי מי שמתנגדים לה לכאורה.

בפועל חמסטאן, המדינה שהיו לה האמצעים והמשאבים לתקוף את ישראל התקפה מסיבית (ובזכות מחדלי הממשלה והצבא גם אפקטיבית), נעלמה תוך חודשים ספורים. צה"ל הפעילות את יכולותיו הלא מבוטלות (צה"ל טוב בפעולה יזומה, פחות טוב בניהול הפתעות) וחמאסטן גזה מן המציאות. יכולותיו הצבאיות והמדיניות של חמאס נמחקו. הרס בקנה מידה חסר תקדים הפך את רצועת עזה לעיי חורבות.

ברור שתאורטית יכול חמאס להשתקם בהדרגה אם נניח לו, אבל ברגע זה ובעתיד הנראה לעין חמאס הפך להיות משליט במדינת טרור עשירה ומאורגנת היטב לכנופייה שבראשה עומדים מפקדים זוטרים יחסית ושהתמיכה העולמית בה (גם בקרב מתנגדי ישראל) היא אפסית. העובדה שאנחנו מנהלים משא ומתן עם חמאס על שחרור חטופים אינה שונה מניהול משא ומתן עם כנופיית פושעים. פשע לא נעלם גם כשהוא סופג מכות קשות מן המשטרה. חופים, רוצחים ושודדים אינם מדינה ואינם איום קיומי כפי שזאת הייתה.

למה אפוא חמאס מוסיף להתקיים כאיום קיומי בתודעה הישראלית? למה יש המייחסים לו ניצחון (הנה הוא עומד על הרגליים ומתעקש למרות הכל)? משום שממשלת נתניהו אינה מעוניינת לסיים את המלחמה ומשום שחמאס הוא עדיין, על אף כל ההכחשות, הנכס האסטרטגי שלה. הוא הבוגי מן  שבאמצעותו משתקים את המחאה, נותנים קארט בלאנש לממשלה לא פולולארית וסוללים את הדרך לחזון המשיחי של סמוטריץ'. אלה לא חלומות מטורפים והרסניים, יאמרו לנו, אלה שיקולי ביטחון. אם לא נקים את היאחזות "מעלה חן יונה" בחאן יונס, ה7 באוקטובר יחזור טענת ההבל שההתנתקות הביאה ל7 באוקטובר היא חלק מהקמפיין הזה).

הסיכוי היחיד שה7 באוקטובר יחזור הוא שהממשלה הנוכחית תמשיך לחזק את חמאס–תימנע העמדת אלטרנטיבה ותנהל את המדינה כפי שהיא מנהלת אותה עד עכשיו: כאילו הייתה הנחלה הפרטית של חבורת ציניקנים חמדנים שדבר מלבד האינטרסים הצרים שלהם והצרכים הנרקיסיסטיים שלהם אינו קיים.

אלא שמשהו קיים. קוראים לו המציאות. ביבי וכנופייתו עושים הכל כדי להפוך את המציאות לסיוט שממנו נתקשה להתעורר.