מפגש הבוגד והנאצית

בפוסט בפייסבוק כינה ד"ר עופר כסיף מן החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית את שרת המשפטים, איילת שקד, "חלאה ניאו-נאצית". מבלי להתייחס כרגע לביקורת הלגיטימית שיש לכסיף על איילת שקד, אני מבקש להתייחס להאשמתה בנאציזם, שהרי ברור שההאשמה הזאת ולא ההתייחסות אליה כאל "חלאה" היא שגרמה לשרה להגיש תלונה במשטרה. הרשו לי להתחיל בקביעה כי האשמת אדם בישראל בנאציזם (או בניאו-נאציזם) פירושה הוצאתו אל מחוץ למחנה. עקרונית אין הבדל בין הקביעה הזאת לבין הקביעה שסרטון המציג את אירגוני זכויות האדם כסייעני טרור (כלומר כבוגדים וכשותפים לרצח). בשני המקרים המגדף מערער על עצם הלגיטימיות של המגודפים. הנאצים מבטאים את כל מה שמאוס ומסוכן, את כל מה שדמוקרטיה, ולמעשה כל חברה אנושית, צריכה להקיא מתוכה. לבוגדים, לגייס חמישי ולנאצים אין מקום בחברה חפצת חיים.

הגידוף, "נאצי", הוא אכן חציית קו אדום. נכון, יריביה האידיאולוגיים של השרה שקד אינם ממהרים לקחת את החוק לידיים ובוודאי אינם ממהרים להפעיל אלימות, אבל  "שיסוי וזיהום השיח הציבורי", כפי שאמרה השרה שקד, בוודאי יש כאן. ובין אם תחליט המשטרה שיש כאן עבירה על החוק בין אם לאו, ראוי גם ראוי לגנות את "זיהום השיח הציבורי" (ולהתגבר על הפיתוי, הישראלי כל כך, לומר "אתם התחלתם"). גידופים מותרים בשיח הפוליטי ובלבד שאין בהם ערעור גורף על הלגיטימציה של המגודף. מבחינה זאת הגידופים "בוגד" ו"נאצי" שייכים לאותה משפחה.

אבל מה שמדאיג יותר מעצם הגידוף של כסיף הוא האימוץ הלא מודע של שיח השואה, החביב כל כך על בנימין נתניהו, על ידי יריביו. "אנחנו נמצאים כרגע בגרמניה של שנות ה-30" פסק כסיף, מבלי לתת את הדעת על כך שהוא מצטרף בזאת לשיח האידיאולוגי המסוכן של נתניהו. גם נתניהו סבור שאנחנו חיים בשנות ה-30, ויש בכך לא רק ביטוי לפרנויה שהייתה לאידיאולוגיה, אלא גם יתרונות פוליטיים ברורים. העולם שבו האויב הוא נאצי מתחלק לאלתר לטוב מוחלט ולרע מוחלט. זהו עולם שבו כל מי שלא אתנו הוא לא רק נגדנו אלא גם מהווה איום קיומי. ראש הממשלה ממהר להכריז על הנאצים התורנים ועל עוזריהם. הנאצים הם האיראנים, למשל, או החמאס, או חיזבאללה או ארגון הבי די אס. כל אלה קמים עלינו לכלותנו. לא משנה אם יש להם כוונות אמתיות לחסל את ישראל (שימו לב שהגרעין האיראני שהמאבק בו הוצג כמאבק "על החיים עצמם", התפוגג באחת והוא מוזכר רק כבדרך אגב וללא תחושת הדחיפות שאפיינה אותו בעבר, על אף שההסכם בין איראן למערב הוצג ככניעה מבישה ולא כפתרון). לא משנה מה הכוח האמתי שיש ל"נאצים" (האמנם ארגוני טרור קטנים כמו חמאס וחיזבאללה יכולים לאיים על עצם קיומה של מעצמה גרעינית כישראל? האמנם ארגון החרם על ישראל, שקשה ביותר להציג הצלחות של ממש שלו, מאיים על קיומה?). ואף על פי כן, נאצים. ובמקום שיש בו נאצים יש גם משתפי פעולה: הרשות הפלסטינית, אירגוני זכויות האדם, השמאל "העולמי" או המקומי. בעולם הסיוטי של נתניהו, אנחנו תמיד הקורבנות הנאבקים על חייהם ויריביו-יריבי העם היהודי הם הנאצים. המלחמה ברוע המוחלט מחייבת התייצבות ללא היסוס מאחורי מנהיגם של הטובים (צ'רצ'יל-נתניהו) ודחייה של כל שיקול אחר (הגיון, מנהל תקין, שחיתות, דמוקרטיה) עד לניצחון הסופי.

לא כל איום הוא איום קיומי ואפשר להיות מנוול גדול גם בלי להיות נאצי. מדינת ישראל אינה חיה בשנות ה-30. היא חיה במאה ה-21 תודה לאל. הדבר האחרון שנחוץ לה הוא הצטרפות, משמאל, לשיח השואה של הימין.

התפרסם בידיעות אחרונות 30ץ12.15