התפרסם בידיעות אחרונות 20.3.12
"אם תפרוץ חלילה מלחמה עם איראן זה יהיה סיוט. כולם יהיו בפנים, כולל מדינות המפרץ, כולל ערב הסעודית. אף אחד לא יעמוד בצד. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי שהקהילה הבינלאומית תיקח אחריות ותעצור את האיראנים….מדינת ישראל שומרת את כל האופציות על השולחן, אבל אנחנו חושבים שבמאמץ נכון, ועם חזית אחידה של הקהילה הבינלאומית, אפשר יהיה לשכנע את האיראנים לוותר על האמביציות הגרעיניות שלהם…אני מדגיש שוב: הדרך הנכונה למנוע זאת היא בהצגת חזית אחידה מצד הקהילה הבינלאומית." מי אמר את הדברים ההגיוניים והנכוחים הללו? נסו לנחש. ציפי לבני? דן מרידור? מאיר דגן? דווקא לא. הדברים נאמרו על ידי שר החוץ אביגדור ליברמן. הם אפילו לא נאמרו לאוזניים זרות. ליברמן, המבקר בימים אלה בסין, אמר את הדברים ביום ראשון בראיון ל"ידיעות אחרונות" והדברים התפרסמו–לא בעמוד הראשון אמנם, לא בכותרת ראשית, אלא בעמוד 6 של העיתון, בשוליי ידיעה על ניתוק איראן מן המערכת הבנקאית העולמית, אבל התפרסמו. במפתיע, ואולי לא במפתיע, הדברים לא זכו להד. חיפשתי תגובות באינטרנט. כלום. "אם תפרוץ מלחמה עם איראן זה יהיה סיוט". למה זה מפתיע? התשובה ברורה. הדימוי הציבורי של ליברמן, רואה בו פשיסט מחרחר מלחמה. הדימוי הזה הוא בעייתי. קשה לומר שאני רוכש חיבה יתרה לשר החוץ. ליברמן הוא לאומן, שתפיסותיו המוצהרות הן שוביניסטיות ואתנוצנטריות. כמו לאומנים אחרים בעולם, הוא אינו מאמין בשוויון בפני החוק, וודאי לא בשוויון לאזרחי ישראל הערבים. מאידך גיסא, ליברמן אינו הקול הקיצוני ביותר בחברה הישראלית ואפילו לא בכנסת ישראל. הפעילים הנמרצים ביותר במאמץ לקעקוע הדמוקרטיה הישראלית מגיעים ממקומות שונים—מן "הליכוד", מן "הבית הלאומי" ולא במעט מ"קדימה". גם בנושאי חרחור מלחמה ליברמן רחוק מן השורה הראשונה. בדרך למלחמה התור ארוך הרבה יותר. השחקנים המסוכנים ביותר הם בלב ליבו של הקונסנזוס–ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר "עצמאות" (לא עוד האיש ממגדלי אקירוב) אהוד ברק. אם אתם מחפשים ראיית עולם צרה, קורבנית, הממהרת להכריז על הצורך המוחלט במלחמה כדי למנוע שואה (אף פעם לא פחות מזה), לכו אצל בנימין נתניהו. אם אתם מבקשים ניפוח אינסופי של תקציבי הביטחון על חשבון כל דבר אחר, לכו אצל ברק. לא בכדי השניים הללו משתפים פעולה יפה כל כך. אבל העובדה שליברמן אינו יוצא דופן בשיח הציבורי הישראלי ואינו אפילו הדובר הקיצוני ביותר בו מובלעת. נוח לנו לראות ב"איוון האיום" (דימוי שיש בו לא מעט גזענות) את הסיבה לכל צרותינו. אם רק נסלק את הרוסי הזה, נהיה מדינה נאורה הרבה יותר. קל לתעב את ליברמן. הוא לא ממש משלנו. אבל המציאות, המציאות אבוי, מורכבת יותר. הלוואי שליברמן היה היוצא מן הכלל בישראל. הוא לא. ההתעלמות מדברי ההזהרה של ליברמן מפני המלחמה—בחברה שבה מקבלי ההחלטות נמנעים כמעט לחלוטין מדיבור על המחיר הכבד שכרוך בתקיפה ישראלית של איראן—אינה מפתיעה אפוא. ראשית, זה לא מתאים לדימוי של ליברמן (ושלנו). מה שלא מתאים לדימוי לא קיים. שנית, ואולי מסוכן הרבה יותר, בשיח הציבורי שיצרו בחוסר אחריות שערורייתי תאומי מטכ"ל, נתניהו וברק, לא נוח לנו לשמוע על מחירים. 500 הרוגים גג, הכריז שר הביטחון. הוא אמנם לא מצטיין בחיזוי העתיד, אבל זה מעולם לא הפריע לו לזכות באמוננו. סיוט? בישראל לא אוהבים לדבר על חלומות בעתה. מעדיפים להגשים אותם ואז להקים ועדת חקירה.
הבלוג של אביעד קליינברג 
הבעיה העיקרית עם ליברמן, לדעתי, היא לאו דווקא חרחור המלחמה החיצוני שלו, אלא חרחור הסכסוכים הפנימי שלו בין יהודים וערבים במדינת ישראל. בתחום הזה, הוא בהחלט אחד המובילים ופגיעתו רעה מאד.
אהבתיאהבתי
את זה אמרתי במאמר. קרא.
אהבתיאהבתי
מזדהה מאוד עם המאמר. ליברמן נופל לקטגוריית האחר, הזר השנוא הרוסי, והמאיים
לו היינו שמים לב בחודש האחרון לבדו התבטא האיש בשלשה נושאים ובכולם בדעות מפתיעות ולא צפויות:
במאמר מנומק ומעניין ב ג'רוזלם פוסט בשבוע הקודם קרא לסיוע הומני למורדים בסוריה. והגדיל לעשות שביקש לבחון אפשרויות לשתוף פעולה בין לבנון, סוריה, וישראל אם יתחזקו בהן מגמות דמוקרטיות.
השבוע התראיין ברדיו, תקף את העסקאות המפוקפקות בין נתניהו לש"ס בתרמית הדיור בר ההשגה . ואיים, כי מפלגתו לא תתמוך עד שלא ינתנו זכויות דיור לבני זוג עובדים.
וכמובן עמדתו העקבית בשאלת איראן.
אבל, כפי שכותב אביעד קלינברג נוח להאחז בדימוי, בטח שהוא מתלבש כול כך טוב על דובר בעל מבטא רוסי כבד .
באשר ליחסו לאזרחי ישראל הערבים . התבטאויותיו בהחלט צורמות אבל דרישתו העיקרית מהם היא שרות אזרחי שיקנה זכויות כשירות צבאי. וגם זה כיוון שאינני רואה את הפסול שבו.
.
אהבתיאהבתי
כן, קראתי את זה במאמר, כמובן. נראה לי שהמחלוקת בינינו היא בעיקר בשאלת התיעדוף. היינו- היכן נמצא מרכז הכובד של הנזק שליברמן גורם. לי נראה, שהשפעתו המרסנת (אם בכלל) בנושא האיראני שולית לעומת הנזק הכבד שהוא ושכמותו גורמים בתוך החברה הישראלית פנימה.
שלומית, לא מדובר רק בשירות צבאי. ליברמן מקפיד להסית נגד האזרחים הערבים הישראלים בכל נקודה שהיא: מלחמה כנגד ניסיונות לקליטת ערבים בשירות הציבורי, מאבק כנגד השתתפות קבוצות כדורגל ערביות בליגה, הסתה כללית, ועוד לא הזכרנו את חוקי הנאמנות למיניהם.
ובנוגע למורדים בסוריה, מאד קל לקרוא לסיוע הומאני כאשר אתה יודע שהצעתך אינה ריאלית (איך ישראל בדיוק תוכל לתת סיוע כזה, כאשר הצבא של אסד בגולן חוצץ בין המורדים לבין הגבול?)
אהבתיאהבתי
כאמור אין לי שום חיבה לליברמן ואני מכיר ומתעב רבות מדעותיו. הוא שוביניסט ושונא ערבים. גם אני לא בטוח שהוא באמת מרסן בעינייני איראן. כל מה שרציתי לומר הוא שבני אדם אינם עשויים מקשה אחת. העובדה שליברמן הוא איש ימין קיצוני אינה אומרת שכל דבריו הם שקר. מה שבאמת מדאיג הוא העובדה שהוא הרבה פחות קיצוני–כלומר חריג, איש קצה–ממה שנוח לנו לחשוב. במידה רבה ליברמן די קרוב כיום לקונסנזוס הישראלי. בתור אחד נמציגי הקונסנזוס (שר בכיר, די פופולארי, חבר מרכזי ושקול למדיי בממשלה) העובדה שאיננו מקשיבים לדבריו בענין איראן מעידה עלינו יותר משהיא מעידה עליו.
אהבתיאהבתי
מאמר מעניין ובעל אמירה לא שגרתית במחוזותינו.
נהנתי לקרוא.
בהצלחה עם האתר החדש, מהמעט שהספקתי לקרוא- נווה מדבר.
אהבתיאהבתי
המאמר מעניין מאד. אבל – "קשה לומר שאני רוכש חיבה יתרה לשר החוץ."
אתה רוחש חיבה.
אהבתיאהבתי
מסתבר שכולנו זקוקים לשנאה . אלא שבתיעדוף הפרטי שלי צועד נתניהו בראש. אדם שמזנה את השפה, פתיין של מילים חסרות כיסוי ומשמעות ולצדו ברק,המאפשר בציניות חסרת רחמים קיומה של ממשלה רעה זו וחותם את גזר הדין שלנו ושל הפלשתינאים להווה מביש ועתיד חסר תקווה.
היחיד , במסכת זו ,החושב מחוץ לסכמה ההרסנית הזאת הוא ליברמן.
דני, ההצעה לסיוע הומני לוותה, בפנייה ללצלב האדום בהצעה קונקרטית. ואף אם לא נענתה
למילים יש משמעות. אין לי ספק שבקהל בוחריו הצעה כזאת אינה מקנה נקודות, קרי יש לה מחיר.
וכיוון שרבים מהם דוברי רוסית, החשודים בעינינו כגזענים זו גם אמירה בעלת משמעות חינוכית. בעיקר שבאה מפיו.
מה באמת מלמדת הסגירות הזאת שלנו לקולות לא צפויים, כפי ששואל אביעד. התבצרות במחנה נואש שאיבד תקווה להשפיע. התבצרות במצדה של שמאל צודק? הממאן לחפש שותפים,לשמוע צלילים אחרים. האמת היא,שמגמה זאת מפחידה אותיץ.
אהבתיאהבתי
מצבנו אגב 'מצויין', אנחנו כמו כל המדינות הנאורות בעולמנו – נהנים לנהל "שיח ציבורי" שאינו ממש קוצר פירות (ר' המחאה הציבורית), בעוד המנהיגים שלנו, שכנראה בחרנו בהם, גם אם לא באופן אישי, מקבלים גם את הבמה "הנאורה" להגיד ככל העולה על רוחם, וגם את המושכות ביד לבחור את הכיוון ואולי להפיל על כולנו חורבן. האמון שלי בכל אחד מהם, לצערי, עלוב להפליא. נכון שליברמן, "הוא לא מקשה אחת", גם תאומי מטכ"ל הם לא. ולמרות זאת, אין לי לאף אחד מהם חיבה יתרה בלשון המעטה, גם כאשר הם יורדים להתגורר עם "העם" בשכונת העוני שכוחת האל במגדל הנמוך במתחם אסותא, או מפטרים עוזרת אישית לגברת הראשונה כי אולי "צריך להצטמצם" [בעיקר בכמות השערוריות]… או אפילו אומרים "מילים כדורבנות" כאילו הגיחו מפיו מפיק המרגליות של קיקרו.
אבל ההבדל בינם לבינינו, שיודעים להתנסח בבהירות כזו שאפשר רק להתקנא בה, הוא העובדה ששלושת המוסקטרים הללו נמצאים במקום שקובע את סדר היום. הם ימשיכו לצחצח חרבות ולהתכונן לדו קרב האמיתי הבא, בדרך הם יפלטו כמה אמרות שפר להניח את דעתנו ובעיקר לשמור על הפוזיציה שלהם, ואילו אנחנו נמשיך לכתוב בלוגים ולהיות כמו דגים באקווריום… ובעיניים פעורות מ'שוק מהציאות' וקול משול במקרה הטוב לבועה שלא נראית אפילו, נמשיך לנענע בסנפיר. וכמו שאמרת, 'זה לא מעיד עליהם, זה מעיד בהחלט עלינו'. כמה עצוב.
אגב, הבלוג שלך אכן, נווה מדבר!
אהבתיאהבתי
תודה על המילים החמות. טוב לשמוע. על חולייה של הדמוקרטיה החדשה שווה לקרוא את דבריו הנכוחים של מרסל גושה. פירסמנו אותם באתר החדש שלנו, compress.co.il.
אהבתיאהבתי
הימים של "…לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים" חלפו לבלי שוב וגם אז המציאות הראתה שחשוב מאוד מה אומרים הגויים. לכן אולי אין צורך להתיחס ברצינות לדברים שנאמרים על ידי פוליטיקאים שהרי בסופו של דבר המציאות היא זו אשר תאמר את מילתה האחרונה
הבלוג שלך מקסים בייחוד בשל מגוון הנושאים שאתה מתייחס אליהם.
אהבתיאהבתי
תודה תודה תודה.
אהבתיאהבתי