יכוונו מבפנים

אף אחד במדינת ישראל לא מתלהב מבנימין נתניהו. ההתלהבות הראשונית מן הסגנון האמריקני שלו (זוכרים את הימים שאנשים, בעיקר בתקשורת, כנו אותו "הקוסם"?) חלפה. ממה כבר יש להתלהב? נתניהו הוא פקיד עשיר, חובב סיגרים החוזר על הקלישאות הביטחוניסטיות הישנות והמנהל את המדינה בצורה שמרנית למדי, כשהוא נע בין הווילה בקיסריה לבית ראש הממשלה בירושלים. אין בפוליטיקה הישראלית של ימינו—לא בקואליציה ולא באופוזיציה–מנהיג המעורר רגשות עזים, שנאה גדולה או הערצה. הרגשות העזים ביותר מופנים כנגד חנין זועבי, וגם הם עזים רק יחסית. קצת קשה לראות בחנין זועבי אויב מסוכן. קשה לא פחות למצוא בארץ אנשים שחושבים שנתניהו "תותח". קחו משרית חדד את 80,000 הש"ח שקיבלה, וספק אם תוציאו אפילו ממנה הצהרה כזאת. ישנו כמובן בנט, אבל בנט הוא כוכב שביט שהשובל שלו מורכז מרסיסי כוכבים ומאשפה קוסמית. כרגע הוא מעורר עניין משום שהוא אחר. בקרוב העניין הזה יחלוף. המצביעים ילכו הבייתה ומה שיישאר סביבו הוא הגרעין הקשה, השמרני והמאד-לא-מלהיב, של מתנחלים, שלא גרים ברעננה אלא באפרת ושלא עשו אקזיטים, אלא חיו כל חייהם על קופת התקציבית הציבורית. זה לא עניין של מחסור פתאומי בכריזמה. כריזמה היא תמיד קצה קרחון, היא ביטוי לציפיות גדולות שנתלות במי שמיטיב לסמל אותן. בישראל אין לאף אחד ציפיות גדולות. אם פעם עצם היריקה בפניו של המחנה האחר הייתה מעוררת התלהבות, היום אפילו זה לא קורה.  הימין בישראל עלה לשלטון כמחאה כנגד הממסד המפאיניקי הוותיק. הוא לא היה צריך לעשות הרבה; עצם תפיסת השלטון הייתה אמירה משמעותית. מאז זרמו הרבה מים בירדן. הימין בשלטון כבר עשורים. שום דבר מהותי לא השתנה. חוסר היכולת לקבל החלטות נותר כשהיה תחת ממשלות השמאל מאז מלחמת ששת הימים. הייתה האפיזודה הקצרה של ממשלת רבין, אבל האפיזודה הזאת הוגדרה, בצדק, כאברציה, כטעות היסטורית, נעטפה בשכבות השמנוניות של אבל נטול תוכן. ההכרעות האסטרטגיות שרבין בקש לקדם (איך ממקמים את ישראל בעולם שאחרי תום המלחמה הקרה) הודחקו. הכרעות זה כואב ומסוכן. רבין שילם עליהן בחייו. מאז כולנו מרכז. לא ימין ולא שמאל. אפילו השוליים הישראלים מתחזים למרכז. ומהו המרכז אם לא המקום שבו נמנעים מהכרעה, שבו מדחיקים את הבעיות הקיומיות כדי לא להידרש לקבל החלטות שנויות במחלוקת. כולנו רוצים, כמו ציפי לבני "לכוון את הרכב למקום טוב יותר מתוך הממשלה". מה הסיכוי לכוון את הרכב בתור שותף זוטר מאד בקואליציה? לא רבים. זה לא אומר שאי אפשר להשפיע. אפשר בהחלט להחליט שצבע המעקה בבית הבוער יהיה כחול ולא ירוק. ההחלטה אם לפתוח את ברז המים, לעומת זאת, נתונה בידי השותף הראשי בקואליציה. מפלגת העבודה למשל הצטיינה בהשפעה מבפנים. מה בדיוק הייתה ההשפעה שלה על המדיניות? קשה לזכור, אבל אסור לאבד תקווה. צריך להמשיך לנסות, מבהירה לנו ציפי לבני. מבפנים.

הבעיה היא שתהליכים היסטוריים אינם מחכים למי שמתקשה להחליט. הם גם לא מתחשבים במי שמנסה להשפיע מבפנים. בפוליטיקה גם אי עשייה היא עשייה. העולם שלאחר המלחמה הקרה משתנה. משטרים שהוחזקו בעבר בצורה מלאכותית על ידי ארה"ב או על ידי ברה"מ, קורסים. כוחות חדשים מופיעים. סיכונים חדשים צצים. רק מדינת ישראל בשלה–חזית הסירוב להכיר במציאות: לא להשתלבות באזור, לא לשילוב אזרחי ישראל הערבים בחברה, לא לשילוב החרדים בכלכלה. מה כן? להצטופף במרכז, לטשטש מחלוקות, לרפד את השיח הפוליטי בקלישאות, לכוון מבפנים.

התפרסם בידיעות אחרונות 1.1.13