בנאומו בבר אילן ביום א' חזר נתניהו על התובנה החביבה עליו–כי הכיבוש אינו שורש הסכסוך הישראלי פלסטיני. "כששואלים מהו שורש הסכסוך," אמר ראש הממשלה, "יש תשובה מוכנה: הכיבוש, השטחים, ההתנחלויות. אומרים שההשתלטות של ישראל על השטחים, שטחי יהודה ושומרון, אחרי מלחמת ששת הימים, יצרה במידה רבה את הסכסוך, ואני שואל האמנם? הסכסוך מבחינתי, אם אני צריך לבחור תאריך שבו הוא החל באופן מעשי, החל בשנת 1921, ביום שבו התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. ההתקפה הזאת כמובן לא הייתה על שטחים ולא על התנחלויות. היא הייתה נגד עליית יהודים לארץ ישראל." אחר כך מזכיר נתניהו את הדחייה הערבית של הצעת החלוקה, שגם היא באה לפני היות הכיבוש ואת העוינות הערבית כלפי מדינת ישראל לפני 1967.
הסכסוך בין היישוב היהודי בארץ ישראל לבין הערבים אכן לא התחיל ב1967. הערבים ראו ביישוב היהודי ובמדינה היהודית גוף זר ונאבקו בו משעה שנתברר כי שאיפותיה המדיניות של התנועה הציונית הן להקמת ישות מדינית בשטחים שהם ראו בהם שטחים ערביים ושבהם היוו ערבים רוב עד למלחמת העצמאות. שורשי הסכסוך, כפי שראה נכונה זאב ז'בוטינסקי, מצויים בעובדה שהערבים אינם אספסוף אלא תנועה לאומית וכי שתי התנועות הלאומיות, היהודית והפלסטינית, תובעות ריבונות על אותה טריטוריה עצמה. אם ביקש נתניהו להבהיר נקודה היסטורית, הצדק אתו. לא ברור לי אמנם מיהם הטוענים ששורשי הסכסוך הישראלי פלסטיני מצויים בכיבושי 67, אבל אם יש כאלה, טעות בידם.
העניין הוא שסכסוכים מדיניים אינם נותרים שורשים. הם מצמיחים גזעים וענפים ומניבים פירות באושים. לנתניהו נוח לחזור ל1921 ול1947, כפי שנוח לו לחזור, שוב ושוב, לחאג' אמין אל חוסייני ולשיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. חאג' אמין אל חוסייני מזמן אינו מנהיג את האומה הפלסטינית, הנאצים עברו מן העולם והשנה אינה 1921 אלא 2013. התפיסה הדטרמיניסטית של נתניהו (הים אותו ים והערבים אותם ערבים; אין שום חשיבות למה שנעשה או לא נעשה) מצמיחה עיוורון מדיני. הים שוב אינו אותו ים, הערבים אינם אותם ערבים ואפילו היהודים אינם אותם יהודים. מדינת ישראל שוב אינה יישוב בן 600,000 נפש, אלא מעצמה אזורית בת למעלה משמונה מיליון אזרחים, שיש לה הסכמי שלום עם שתיים מן המדינות שאיתן לחמה בעבר. הפלסטינים אינם מונהגים על ידי חוסייני, אלא על ידי אבו מאזן, והליגה הערבית אינה קוראת להשמדת הישות הציונית, אלא לשלום אתה (על התנאים צריך כמובן להתווכח). דברים משתנים. פעם הייתה איראן בעלת ברית שלנו; היום היא אויב מסוכן. ומחר? מי יודע. כיבושי 67 הם אחד הדברים שקרו כאן. רוב מתנגדי הכיבוש אינם סבורים שכיבוש השטחים עצמו במהלך מלחמת ששת הימים היה הבעיה. הבעיה הייתה ההחלטה הלא-מוצהרת לספח את השטחים הללו לתחומי מדינת ישראל מבלי להעניק לתושביהם הלא-יהודים זכויות אזרח. מדיניות הסיפוח-תוך-שלילת-זכויות יצרה מציאות מתעלמת לא רק מזכויותיהם הלאומיות הלגיטימיות של הפלסטינים, זכויות שנתניהו מכיר בהן מן השפה אל החוץ ("שתי מדינות לשני עמים"), אלא גם מזכויות האדם הבסיסיות שלהם. רבים בישראל ומחוץ לישראל אינם יכולים להתעלם ממעשי העוול, הגזל, האפליה והדיכוי שהמשך המדיניות הזאת כרוך בהם. "הכיבוש" אינו מסביר הכול וסיום הכיבוש לא יפתור את הכול, אבל הוא יקדם אותנו לקראת פתרון. לפעמים שורשיו של עץ כבר נרקבו והוא נטוע בקרקע משום שאיש אינו רוצה לעקרו ממנה. לפעמים לא חייבים דחפור. מספיק לרדת מהעץ.
התפרסם בידיעות אחרונות (בשינויים קלים) ב9.10.13
הבלוג של אביעד קליינברג 
וואו! יפה כתבת! רק הערה קטנטנה: הערבים (ולא רק הם), כל הזמן חוזרים ל-1948… ומדברים על כך כי מה שהיה ב-1948, לא היה צריך לקרות וכי צריך להחזיר את המצב לקדמותו… (אומנם לא כולם מדברים כך, אך רבים – כן, וכך גם חלק מהאירופאיים ואחרים. צריך טיפונת לשפשף את המעטה החיצון, ואז יוצאת "האמת" שלהם). אני כמובן בקשרים עם ערבים שבאמת ובתמים מקבלים את מדינתנו, מוכנים לשתף עמה פעולה ולהתקדם לקראת שלום אמיתי ובר-קיימא וכו' וכו' (שכולל כמובן זכויות מלאות לערבים שיישארו בגבולותינו – והקמת מדינה פלסטינית לאלו שלא). ויש כמובן לזכור שגודלה של מדינתנו היא לא בדיוק כגודלה של מדינה נורמטיבית אחרת, אבל בכ"ז נקווה לטוב וליום בו יסתיים הסכסוך. יום טוב.
אהבתיאהבתי
תודה שלומית. את הקיצונים ואת הצבועים קשה לרצות, אבל לא חייבים לתת להם לקבוע את גורלם של השאר.
אהבתיאהבתי
היי אביעד. תודה שהגבת לי, אך לא בטוח שהבנתי. האם נשמטו מלים מהמשפט שכתבת לעיל?
אהבתיאהבתי
אכן יצא משובש משום מה. ראי עכשיו.
אהבתיאהבתי
שינוי מדיניות כפי שאתה מצפה לה, מחייבת את הרטוריקה בשני הצדדים. ציון יום הנכבה משמש במה להטפות מוסר כנגד ישראל וחזרה ל-48' , אם נרצה ואם לאו.
ליבת הסכסוך הייתה ותהיה דתית. הכסות הטריטוריאלית ו"הבטחה" כמוסה לסיום הסכסוך, אינם עולים בקנה אחד עם מעשים בפועל, הן ברשות הפלסטינית והן במדיניות ערב.
אני אינני מצפה לשינוי, אולם מדוע את מצפה שישראל תרד מהעץ, כאשר מסביב יהום סער האביב הערבי ? האם אין באביב ובאי הצלחתו, תרתי משמע, כדי להרתיע מהסכם שהנייר עליו יחתמו, אינו שווה את הסיכון הטמון? מבחן סיכון מול סיכוי חייב להיות במסגרת כוללת של הערכת סיכונים ולא בחינה של אירוע בדיד.
במצב הקיים כיום – אין חדש תחת שמש. ההתעקשות על אי הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית היא סימפטום. ההסתה בבתי הספר, היד על ההדק כפתרון מוסכם ומקובל ונרטיב השהיד , הם מוטיב דתי המסתתר ומרים ראשו כשמתחשק.
אין צורך להיות פרנויד. יש צורך במנהיג אמיץ המסוגל לעמוד מול עמו בצד הפלסטיני ולצעוק " שתי מדינות לשני עמים – יהודית ופלסטינית". אמירה זו צריכה לקבל ביטוי מעשי בהפסקת ההסתה וצעדים בוני אמון , הדומים למחוות המטופשות של שחרור אסירים. רק מנהיג ערבי שיש לו מה להפסיד – הוא הראוי להתחיל את השינוי.
סוציליזציה חברתית היא בסיס להסדר מדיני בין מדינות ולא רק בין מנהיגים. קל וחומר בחברה בה דמוקרטיה היא סיסמא נבובה ורחוקה מתוכן מעשי ופורמלי.
את הצעדים הנ"ל צריכים הפלסטינים לרצות ולעשות בשביל עצמם, בשביל עמם כחפצי חיים ושלום. ההסכם עם ישראל הוא תוצאה של כך ולא ראשית התהליך.
סוף מעשה במחשבה תחילה, מחייב התבוננות עמוקה לשורשי הסכסוך. 21' , 48', 67' ואילך, הם רק תחנות בדרך בה הנרטיב האסלמי הישן, מרים ראשו ומחליט החלטות שגויות והרות אסון. באופוריה של שלום ויהי מה, קל להתעלם ומסוכן עוד יותר להתעלם מכך.ראוי לרדת מהעץ רק לאחר התקיים התנאים הנ"ל. בלעדיהם כל הסכם שלום היה זמני, מסוכן ובעל השלכות שליליות על האזור כולו.
אהבתיאהבתי
וכל מילה נוספת מיותרת. תודה רונן
אהבתיאהבתי
הטבת לכתוב את מחשבותי
אהבתיאהבתי
מאמר מצויין שצריך להיות קריאת השכמה גם לשמאל, לא רק לימין.
אני מעתיק תגובה שכתבתי לזהבה גלאון ששיתפה את הכתבה בפייסבוק:
זהבה היקרה, אני חושב שאביעד אומר דבר חשוב – הימין הז'בוטינסקאי צודק בניתוח הסכסוך והשמאל צודק בדרך לפתרון.
אבל אם השמאל רוצה לא להמשיך לאבד בכל סבב אלימות 2-3 מנדטים של "מתפכחים" (אח"כ קשה מאד להשיב את המנדטים האלה), כדאי שהקריאה לסדר של פרופ' קליינברג תהיה גם קריאת השכמה לשמאל הישראלי. אסור לשמאל לעוות את הסכסוך ולהציגו כדבר שכ"כ קל לפותרו או כסכסוך שהתחיל ב-'67 ויסתיים עם היוזמה הערבית וגר זאב עם כבש. זה נרטיב שישאיר את מר"צ בתוך גבולות הגזרה של 6-8 המנדטים של החולמים, של האידיאולוגיים ושל האכולים ברגשות אשמה. אי אפשר לזכות בעוד מנטים כשלא מנתחים נכון את הסכסוך. רוצה להגיע ל-12 מנדטים? דברי גם על הקשיים לפתרון (חמאס, האחים המוסלמים, התחזקות אל קעידה בגבולותינו, נרטיב השיבה המושרש של הפלסטינים) והציעי פתרון שמאלני לבעיות הללו. בלי דיון מפוכח במצב במזרח התיכון ובהיסטוריה של הסכסוך, למר"צ יש תקרת זכוכית של מנדטים שהיא אף פעם לא תחצה אותם.
אהבתיאהבתי
עמוס עוז אמר פעם שאם היה עליו לקחת חלק בתהליך השלום, הוא היה רוצה להיות אחראי על הסאונד, והיה משתיק את המיקרופונים בכל פעם שאחד הצדדים היה מתחיל לדבר על העבר. שידברו על העתיד, אמר, לא על העבר.
אהבתיאהבתי
היי אביעד, לא הצלחתי להגיב בפוסט עצמו (משום-מה חסרה המלה "להגיב"). טוב, לא משנה. התשובה עכשיו ברורה יותר. מסכימה עמך לגמרי לגבי ריצוי הקיצוניים (זה לא חדש…). לגבי הצבועים… אם התכוונת לנתניהו, אכן זו בעיה 😦
אהבתיאהבתי