מה רוצים מאתנו?

חברי האגודה ללימודים אמריקניים בארה"ב הצביעו בעד חרם אקדמי על ישראל. ההחלטה התקבלה, כך נמסר, מתוך "הזדהות עם חוקרים וסטודנטים פלסטינים שנשלל מהם החופש האקדמי". החרם לא יחול על "שיתוף פעולה בין חוקרים יחידים במחקר ובפרסומים, אלא רק על קשרי מחקר רשמיים עם מוסדות אקדמיים בישראל  ועם חוקרים המייצגים רשמית מוסדות ישראליים או את ממשלת ישראל". בפועל אין לחרם הזה אפוא משמעות רבה. הוא מבטא עמדה ערכית. העמדה הזאת עוררה ביקורת נמרצת: מעבר להתנגדות עקרונית לחרמות אקדמיים, המענישים כמעט תמיד את האנשים הלא נכונים, נטען שהאגודה האמריקנית אינה מחרימה מדינות רבות שמצבם של מתנגדי המשטר ושל מיעוטים אתניים בהן רע ממצבם של הפלסטינים תחת שלטון ישראל. החרמת ישראל דווקא, תוך התעלמות ממדינות אחרות השוללות חופש מנתיניהן, טענו מבקרי ההחלטה היא צביעות. יש לא מעט צדק בביקורת על החלטת האגודה ללימודים אמריקנים, אבל לפני שנפטור אותה כעוד מחווה טרנדית וריקה מתוכן של חבורה הזויה וצבועה, ראוי לתהות לרגע על משמעותה האמתית.

ראשית, חשוב לזכור שמציאת מדינות הראויות לגינוי יותר מאתנו אינה מעניקה לנו תעודת כשרות מוסרית ואינה מוחקת מניה וביה את ההפרה המתמשכת של זכויות אדם בשטחים הכבושים. שנית, ישראל זוכה לתשומת לב גדולה ממדינות בעולם השלישי משום שהיא חלק מגוש המדינות המתקדמות. בזכות השיוך הזה ישראל נהנית מהרבה יתרונות, כלכליים ומדיניים. ישראל מבקשת את הזכויות ללא החובות: היא מבקשת פטור מן המחויבות לתפיסה מסוימת של זכויות אדם ואזרח, שהיא על פי רוב התנאי לחברות במועדון עתיר היתרונות הזה. יש לציין שעד כה נהנינו מן הפטור הזה הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. מסיבות שונות, ממשלות המערב העלימו עין מהפרת זכויות האדם הישראלית, כולל ממה שהן מגדירות כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי (למשל מדיניות ההתנחלות של מדינת ישראל). הן מסתפקות על פי רוב בגינויים רפים ובהבעת דאגה חסודה לעתיד "הסכסוך."

נדמה שהעלמת העין הזאת עומדת להסתיים. הממשלות במערב אינן יכולות להתעלם לאורך זמן מדעת הקהל—מן הטרנדים, אם תרצו. לקהל במערב אין עמדה ברורה על הפתרון האידיאלי לבעיה הטריטוריאלית שבלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. איפה בדיוק יעבור הגבול? זאת בעיה שלנו. הקהל הזה לא אנטישמי, וגם לא במיוחד "אוהב ערבים" (אולי ההפך הוא הנכון). דבר אחד הוא מבין: שבשטחי הכיבוש הישראליים ה"נורמה" היא שלילה שיטתית של זכויות האזרח והאדם של האוכלוסייה הכבושה. אנשי המדינות "המתקדמות" קוראים את זה באלף כתבות ומאמרים ורואים את זה יום יום בדיווחי החדשות בארצותיהם. זאת לא תעמולה; זאת גם לא בעיה הסברתית; זאת המציאות. המציאות הזאת, שאנחנו התרגלנו אליה במידה כזאת שאיננו רואים אותה עוד, מפריעה להם. במערב של המאה ה21 זכויות אדם הן הדת האזרחית. אפשר לראות בזה צדקנות; אי אפשר להתעלם מזה. במערב מצפים מאתנו ליותר, משום שכמדינה "מתקדמת" (ושלא כמו מדינות נחשלות—ואני מודע לגזענות שיש בחלוקה המערבית הזאת) אנחנו מצופים לנהוג "כמו שצריך". מדינה "מתקדמת" אינה שולטת בעם אחר, אינה מותירה אוכלוסייה שלמה תחת כיבוש צבאי במשך קרוב ליובל ואינה מפלה לרעה בכל צורה את נתיניה משוללי הזכויות. למדינה מתקדמת אין נתינים. החרם הזה, ואלה שיבואו בעקבותיו, פירושו שהקהל בגוש המדינות המתקדמות תובע מאתנו להחליט איזו מין חברה אנחנו. מפחיד אותי לחשוב שאנחנו כבר החלטנו.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.12.13