בינתיים התחושה סבירה. עושה רושם שחמאס יותר אשם מאתנו לשם שינוי. עושה רושם שאנחנו מטפלים במצב ללא התקפי ה"בעל הבית השתגע" החביבים עלינו. כרגיל נפגעים חפים מפשע בשני הצדדים, אבל בשלב זה המספרים, מבחינתנו לפחות, נסבלים. יכול להיות שכל זה ישתנה בשעות הקרובות, אבל לא נראה שנתניהו להוט לכבוש מחדש את עזה. יש עוד דבר שהוא לא להוט לעשות–לפתור את הבעיה: העובדה שמדינת ישראל–מדינה דמוקרטית וליברלית–ממשיכה לשלול זכויות אדם ואזרח ממליוני פלסטינים היא, ולא החמאס, הבעיה הקיומית שלנו. כשאנחנו מנסים "לפתור" עוד גל של טרור נוח לנו להתעלם מן הביצה שבתוכה צמח. כשאנחנו מתעלמים מעלייה דרמטית באלימות המילולית והפיזית שגואה בישראל, נוח לנו לחשוב שהביצה הזאת לא הצמיחה גם את זה. סימפטומים הם אמצעי הזהרה שגוף חולה מייצר. אנחנו בישראל מורחים עליהם משחות נגד גירוד ובולעים כדורים לשיכוך כאבים. המחלה שם. התרגלנו אליה. זאת המחלה שלנו. אגב, נמאס לנו לדבר עליה. אם נתעלם ממנה, אנחנו חושבים, היא תפסיק להתקיים. כתבתי על זה בקומפרס.
הבלוג של אביעד קליינברג 