הלך הש"סי: או על תוגת המגזריות

הראיון שערכו עקיבא נוביק ויובל קרני עם יו"ר ש"ס, אריה דרעי, במוסף החג של ידיעות אחרונות מלא בכל טוב. יש בו, למשל, ניתוח פסיכולוגי של קודמו של דרעי, אלי ישי: "אני מבין שקשה לאלי ישי. הוא היה 12 – 13 שנים יו"ר התנועה וקשה לו שהרב החליט בסוף ימיו בצורה הזו. אני מבין אותו; זה לא קל ואני מקווה שהזמן ירפא את זה". בשלושה משפטים שני "קשה" אחד "לא קל" והבטחה אחת שהזמן ירפא. בקלות ניתן היה להפוך את המראה. לאריה דרעי היה קשה להיות מורחק מן ההנהגה (כפי שהרב החליט אז). קשה. לא קל. הזמן (והרב) עשו את שלהם. לאריה דרעי, אגב, לא היה חלק בכל זה. המנהיגות נחתה עליו פתאום משמים. פתאום נהיה קל. יותר.

בעניינים אחרים עדיין לא קל. הממשלה הזאת לא מתפקדת כראוי. היא פופוליסטית, חובקת ידיים, לא רצינית. אין הנהגה. נכון שש"ס הייתה חברה בעבר בממשלות נתניהו (ובעצם ברוב הממשלות) ולא הוסיפה להן לא רצינות ולא הישגים חברתיים. אבל יש הבדל. ההבדל הוא שש"ס עכשיו בחוץ. כששואלים את דרעי אם הוא משתוקק להיכנס לממשלה הוא "מתפקע מצחוק" וממהר לפרוט את השאלה לגורמיה האישיים. הוא, אריה דרעי, לא צריך "וולוו או סקודה או אלוהים יודע איזו מכונית". די לו בפורד מונדיאו שלו. יפה. ובכן לא ייכנס? דרעי נזהר: עם תקציב כזה ועם חוק גיור לא. בסופו של דבר הוא מבהיר בקצרה את האני מאמין של פוליטיקה מגזרית: "תראו, פוליטיקה זה לא עניין לנקמות. זה לא מועדון חברים. אתה חייב קודם כל לדאוג לציבור שלך", לא לציבור. לציבור שלך. ולכן יפעל להפלת הממשלה שחבריה "זרקו אותנו מהעיר, גירשו אותנו, אמרו לנו שאנחנו לא רצויים, פגעו בנו". לשיקולי עלות תועלת מתלווה אפוא תחושה של בגידה. הרקורד של דרעי בענייני בגידה לא משהו. בתרגיל המסריח של פרס הוא השותף הנשכח. ש"ס דאגה תמיד רק לעצמה. תשאלו את בוחריה לאורך השנים. אבל יש הבדל, הבדל תהומי. כשפוגעים בש"ס פוגעים בשכבות החלשות, במזרחים, בכבוד התורה, ברב.

עד כדי כך עמוקה הפגיעה שדרעי מוכן לומר את המילים "מפלגת העבודה" ואפילו להעלות את האפשרות שהעבודה תשוב לשלטון. בחודש מרס השנה העניק דרעי תעודת כשרות להרצוג כשהכריז "בצורה ברורה ובלי גמגום" שהרצוג ראוי לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. ברור למדי שתפקיד ההצהרות הללו הוא להוות איום על "השותפים הטבעיים" שבגדו. אפילו בשיא הכעס דרעי מתקשה לגייס התלהבות מבוז'י: "בוז'י הוא בחור הגון, איש צוות, מוכשר מאד וחרוץ. אני לא רואה שום סיבה שהוא לא יכול להחליף את נתניהו, אבל זה לא תלוי בי. הוא צריך להביא מנדטים ולגבש סביבו גוש". בחור הגון, איש צוות, מוכשר וחרוץ. אני נזכר במאות המלצות שקראתי על מועמדים למשרות באקדמיה. "בחור טוב, מוכשר, חרוץ איש צוות" הם תפילת האשכבה של המועמד. אם הכותב לא הצליח לגייס התלהבות אפילו במדיום המתנשם ומתנשף של מכתב ההמלצה (מבריק, פורץ דרך, מקורי ביותר, מהפכן, בעל עתיד מזהיר), יש להעביר את המועמד לרשימת ה"אם אין אף אחד יותר טוב". לא "מנהיג" לא "איש חזון" לא "מדינאי", אפילו לא "האיש הנכון". בוז'י לא פסול (בן גוריון מתהפך בקבר על ההיפוך בתפקידי מעניק הלגיטימציה). אם ייבחר, אם זה ישרת את המגזר, אז בהחלט. תלוי במחיר.

דרעי לא פוסל את בוז'י מסיבות של אשכנזיות יתר (בוז'י, אגב, חצי ספרדי). חלילה. בכל זאת יש לבוז'י ייחוס רבני (הסב) וצבאי (האב): "עם כל הכבוד, הוא לא איזה נטע זר". עד כדי כך. בכעסו דרעי מוותר על ההגדרה הרווחת בימין שעל פיה הימניות מבטלת אשכנזיות (בגין, רפול, נתניהו). אשכנזים אמתיים יש הרי רק בשמאל. "ביבי בקיסריה יותר ש"סניק מבוז'י משכונת צהלה מתל אביב?" הוא מתריס. שאלה טובה. אל תגידו שלא חושבים מחוץ לקופסה בש"ס. מצד שני הגישה החדשה היא פרי החמיצות החדשה. היא מזכירה לדרעי עוד רגע קשה: "התבטאתי על החברה (הנורווגית) של יאיר נתניהו כי זה כאב לי. יש כאן סמליות. כאב לי שזאת הדוגמא האישית שאנחנו נותנים. אבל ברוך השם אני שמח, כי שמעתי שהם נפרדו". אכן אכן, נפרדו לתפארת מדינת ישראל. גם בענייני דוגמא אישית, חייו של המנהיג הש"סי מורכבים. בניהם ובנותיהם של מנהיגי ש"ס לומדים בישיבות אשכנזיות, למשל. אני בטוח שיש לזה הסבר טוב.

בכלל נשים הם עניין מורכב. למה אין חברות כנסת בש"ס. האם אין נשים ראויות? "בטוח שיש נשים יותר מוכשרות מהגברים. יש לנו נשים מוכשרות בכל תחומי העשייה, לא כמליצה. אבל הנשים החרדיות שלנו לא רוצות להיות בכנסת". לא רוצות. זה לא אנחנו זה הן. "הן יודעות מה המרחב הציבורי שלהן. ברגע שתהיה דרישה כזאת מצד נשים יצטרכו [הגברים] לתת על זה את הדעת." ומה תהיה דעת הגברים? "אני אישית נגד שילוב נשים" אומר דרעי.

ומה בעניינים מדיניים? דרעי מאוכזב מתוצאות מבצע "צוק איתן". הוא ציפה ליותר מן הצבא של החילונים. הוא היה רוצה בשלום עם "העולם הערבי המתון", אבל בשביל זה צריך לדון בעניין הפלסטיני. לכך לא בשלו התנאים, כמובן. החמאס רוצחים, אבו מאזן נואם נאומי הסתה ושקר. מסובך וגם לא כל כך חשוב "לציבור".

שנים חשבתי שיש משהו טראגי באריה דרעי. הקרע הפנימי שאתו צריך היה להתמודד–בין ההערצה לתלמידי חכמים לבין הנטייה הטבעית שלו לפוליטיקה, בין המשיכה ללגיטימציה של האליטות הישנות לבין ההבנה שהכוח הפוליטי סר מהן, בין הילד שהגיע ממרוקו, שבה, כך אמר פעם בראיון, לא חווה ולו חוויה שלילית אחת, לבין המשתכנז החרדי ממלמל היידיש, החווה עוינות ותככים והסתבכות: דרעי, יש לזכור, הוא יושב ראש מפלגה חשובה שבילה בכלא בעבירות שהיו מחסלות קריירות אחרות. התרשמתי בעבר מן היכולת שלו לרפלקסיה, לביקורת עצמית, מן הנכונות שלו להודות בחטא הגאווה. היום אני מתרשם פחות. המבט המעונה, ארשת האביר בעל דמות היגון, שדרעי לובש אוטומטית על פניו מול מראיינים, הייאוש שבו הוא מגיב לשאלות שמעצבנות אותו (על שוויון בנטל, על שחיתות, על מאבקים לא לשם שמים בש"ס, על האכזבה) נעשה מאניירה. הפרצוף הוא תמיד אותו פרצוף, המחוות אותן מחוות, האמירות אותן אמירות. דרעי מרבה להשתמש בביטויים כמו "סליחה" ו"מחילה" לא כפשוטם אלא כהתקפה אירונית על השואל. לעתים הוא משתמש ב"נו באמת" שיש בו עירוב של סחבקיות (אתה ואני הרי שייכים לקליקת היודעים, חלאס עם השטויות) ורחמים עצמיים. הרחמים העצמיים, אגב, אותנטיים. כי כשמפשיטים את החליפה הליטאית ואת הגינונים הש"סניקיים הוא אחד מאיתנו, קורבן.

חג שמח.