מגיפים חלומות

בסוף כיתה י"ב, בבאר שבע, בספר המחזור של ביה"ס מקיף ג' ע"ש הימלפרב: "להתראות בקריית שאול". שוב ושוב. ידענו אז שלא נאריך ימים. במלחמה הבאה נמות, בתולים. לא נספיק. בנות המחזור התכוננו לאלמנות. נערים כמונו, בדרכם לשירות קרבי, לא יאריכו ימים, ידעו. הן תחכינה ואז תתאבלנה. גם אנחנו התאבלנו על "זיו העלומים", עלומינו, על הזיונים שלא נזדיין ועל החלומות שלא נגשים.
מאז עברו שנים. החיים הפתיעו אותנו לטובה, אפשר לומר. לא מילאנו את השורות בקריית שאול. מעטים נפלו בחרב. הספקנו לאבד את בתולינו. זה לא מעט. אבל הרבה לא הספקנו. מעטים הגשימו את חלומות הגדולה של נערים בני שמונה עשרה, לכוח, לתהילה, לעונג, לאושר. השאר שרדו. שרדנו. התפשרנו. זה, מתברר, דרכו של עולם. הלכנו בדרכו. התקוות שתלו בנו בארץ חמדת אבות, שתלינו בעצמנו, לא התגשמו. הן נותרו, התקוות, תלויות ועומדות, כמו כבסים שנשכחו על חבל, ומאז הם הולכים ודוהים, הולכים ודוהים.
כשהיינו בני שמונה עשרה היה העולם צבוע בצבעים עזים יותר, צעיר, בן גילנו אפשר לומר. העולם הזה היה מלא תקוות נטולות יסוד. התקווה כידוע היא ביטוי לתחושת כוח נטולת תשתית ראייתית. האמנו אז שבכוחנו לשנות, להשתנות, לרדוף, להשיג, למהר שלל, להחריב עולם ישן עד היסוד: לא כלום אתמול; מחר הכל. אולי לא בדיוק עד היסוד, אבל הקרב הגדול, חשבנו, ממשמש ובא. איכשהו הקרב האחרון לא בא. ובכל זאת הובסנו—לא בנוק אאוט, יש לציין; לא הוטלנו אל המזרון מטושטשי הכרה, שומעים ולא שומעים את ספירת השופט. הובסנו בנקודות, באלף נקודות, שברובן אפילו לא הבחנו, אלא לאחר שהצטרפו לקווי המתאר של העולם הזה, שבו שרדנו. את החלטת השופטים שמענו עומדים על רגלינו. אפשר לספוג מפלה גם על הרגליים. ומה שבעוכרינו בסופו של חשבון אינו אובדן ההכרה, אלא דווקא היקיצה. כשהקיץ הקץ על עידן החלומות הגדולים להפוך את העולם למקום טוב יותר או למות בניסיון, הקיצונו ונראה.
מה ראינו? בן אדם, מה אתה רואה? ואומר: חלומות מנופצים, אני רואה, חלומות מוכים לפי חרב. ויהי דבר ה' אליי: היטבת לראות, כי חרב עלי עולמכם. ויהי דבר ה' אליי עוד לאמור: בן אדם, היחיו החלומות האלה? ואומר: ה' אלוהים, אתה ידעת. ויאמר אלי, הנבא על החלומות הללו ואמרת: אפשר לחיות גם כך. אפשר, בן אדם, לא להפוך את העולם למקום טוב יותר ולהמשיך לחיות. עובדה. אפשר להתרגל, בן אדם, יום אחר יום, לגסיסת התקווה. החיים, בן אדם, נמשכים.

ממשיכים אפוא. לא הפכנו את המקום הזה למקום צודק יותר, לא הפכנו את החברה הזאת לחברה טובה יותר, משחנו עלינו אטדים מלוא השדה, הבטנו בתערובת של רתיעה וקנאה במתנבאים שקצף האמת על שפתיהם, בקוני האופציות, שהבוז לכל מה שקדוש קודש לרגליהם, במוכרי החלומות, שהמירו את התקווה בהתפכחות על פי צו, באופי הכעכים של המציאות. מצאנו את עצמנו טובעים בחור שבלבו.

מסיבות של הרגל כנראה, עוד לא אבדה תקוותנו, אבל שוב איננו יודעים מדוע, מדוע בעצם לא אבדה? מחיינו לא נעדרו הישגים: בנינו בתים, הגענו בית אל בית, סגרנו מרפסות, הגפנו חלומות ותריסים, חינכנו להשלים עם הקיים, הדחקנו, עם קצת מאמץ גמרנו את החודש. אולי די בזאת. אבל זכרון הנעורים, זכרון התקוות השדודות ההן אינו נותן מנוח. צא, צא כתם ארור. אולי עדיין לא מאוחר מידי. ואולי כבר.

:קטגוריותהבלוג

16 replies »

  1. 🙂 אני לא כך מזדהה, גם אני שחרתי את מפעל הפיס, סטלין אבי ורוסיה כוסימי. אבל שכחו לספר לנו שזה או להחריב עולם ישן – או לגמור את החודש. ורובנו בחרו להפוך לבורגנים בתחת של ברל (ז'ק, לא קצנלסון) כי, אתה יודע מה? מסתבר שלשנות את העולם בערימה של חבר'ה על הדשא – זה קל ונעים. אין קל מללכת להפגנות ולהיות צעירים,יפים וצודקים לחלוטין בחולצה עם השרוך, שעולה על כל העדיים .לרצות שלום ולהביא את היום. אלא שברגע שקצת התבגרנו (לא כולם, יש גם את הדניאל וקסים) וכשבכיס כבר היו לנו שתי תרנגלות, זה היה הרגע היותר קשה – שבו היה צריך שנשנה רק את עצמנו, לבד, בלי חולצות כחולות, בלי תהילה, בלי הילת המהפכן – בלי דרום אפריקה ואופנוע, גילינו שאל"ף – שהתנשאות על האספסוף הנבער ודרישה שהוא ישתנה זה לא הקטע, אלא האחריות האישית לחיות כל החיים – באופן נכון וצודק – ללא תהילה וללא חודשים גמורים . וזה מעייף להיות צודק בלי לשאת דגל ושלט בראש חוצות. ובי"ת – שאור היה שחור ושחור היה אור – וכל גיבורינו היו רוצחי המונים. כך דעך הנר , אתמולינו האירו כסילים, ומכל החברים של אלכס, רק החברה של ג'ף גולדבלום החנטריש עוד הגשימה את חלום הקולג' ושימשה כע"וד לעניים, מגינה על רוצחים באשמת החברה, בזמן שהחבר שלה לא מצליח למצוא זיון, ולבגוד בה. לא משנה עם מי .
    כשבגרנו הבנו, שלשנות את העולם זה לא לאהוב את כל חתולי העולם אלא להצליח לאהוב חתול אחד, לגדל ילד או שניים (שלושה) מבלי להשחית יותר מדי את נפשם, לנסות לחיות בשלום עם השכנים בבניין לפני שדורשים ממדינה שלמה לחיות בשלום עם רוצחיה, לגמור את החודש, כי זו משימת המבוגר – רצוי מבלי לדרוך על גוויות בדרך, ולהשאיר מקום גם לתחביב אחד או שניים, שישאירו את זכר הערגה לחלומות הגדולים של הנעורים, להביט לאחור בצעיר שחלם אותם ולומר לעצמך, כוסעמק וקסי . וגם לזכור, שתקוות הנעורים היו מקסם שווא, אבל לפחות היו לנו תקוות – כי בכל מקום שבו באמת החריבו עולם ישן – שם נחרבו גם כל התקוות. ברוסיה הסובייטית אנשים לא התאכזבו מעצמם ומהעולם כי מראש נולדו לתוך ייאוש. ולהתלונן – אי אפשר .
    ולא שנגמרו ההזדמנויות להמשיך ולחלום את החלום, לשמר את הנעורים.כל שוחרי מרק לוינסקי נמצאים שם בהמוניהם. אבל מה, מטר מהגינה – גם שם יש פליטים, וגם תושבים לא יפים ולא צודקים – אבל אין שם מצלמות פייסבוק ולכן שם – לא נראה פעילים. אני מעדיפה מבוגר מפוכח שמנסה רק לא להשתנות לרעה, על פני כל צעיר לנצח – שמוכן לקלקל לכולם ורק להשאר צודק בעיני עצמו. ( זו לא ביקורת אישית עליך, כי את מקהלת האדם היחיד שלך אני אוהדת, אבל לא את תהלוכת המארשים של מר"ץ הנעורים שאתה אוהד )

    אהבתי

    • על מה את מדברת? כל המלל הזה מבוסס על הציטוט מן האינטרנציונל? זה שימוש אירוני בנכס תרבותי שמצוי ברשות הרבים. הרשי לציין שמעולם לא הייתי חבר בתנועת נוער, מעולם לא תליתי עיניים מעריצות ברוסיה הסובייטית. התגובה שלך היא לאביעד דמיוני שמצוי אצלך בראש: צפוני, טבעוני, תומך חרם, פוסט ציוני. אני, להזכירך, באר שבעי עם אבא פועל ואמא זבנית, ציוני נטול אשליות וחובב סטקים.

      אהבתי

  2. באמת שאני לא מנסה להיות בסדר עם כולם, אבל אהבתי את שני הטקסטים. זה של דלית ממש הזכיר לי את "הפסקול של חיי". רק שבטח התכוונת לדרום-אמריקה עם האופנוע ולא דרום אפריקה. ולגבי החברים של אלכס, ממש זכור לי כסרט שאהבתי מאד, רק לא ממש זכור לי למה 🙂 (הגיל, הגיל…). לא כל כך הבנתי את הקטע עם החברה של ג'ף גולדבלום שהגשימה את חלום הקולג' והפכה עו"ד לעניים. תזכירי לי במתוטא…

    אהבתי

  3. ״שרדנו. התפשרנו. חלומות מוכים. גסיסת התקווה״. קצת פאתטי וקצת צדקני וקצת אפולוגטי ומאוד מטעה ולא הגון כשזה בא מפרופסור באוניברסיטה, עורך ההוצאה לאור, בעל טור בעיתון ועוד כהנה וכהנה. לא? ואם בחור מוכשר מהפריפריה עם אבא פועל ואמא זבנית מגיע לכל זה – אולי בעצם לא כל כך רע ובטח שלא אבדה התקווה?

    אהבתי

  4. על מי אני מדברת ציינתי בסוף. את הקומוניזם הזכרתי משום שהעולם עוד לא המציא עדיין חלום אחר לעולם טוב יותר. אם חלומות הנעורים שלך היו להפוך לחזיר קפיטליסטי אז בשביל זה לא היה צריך לשנות את העולם – רק לדרוך על כמה אנשים בדרך . המלל מבוסס על ציטוט : מהשירים ששרנו אז, משמי הפז, שאנסון ידוע , מ"לאן נעלם דניאל וקס" של הפנר – כמחווה, מ"החברים של אלכס" , וממקבת, בעקבותיך, .

    אהבתי

    • אני אדם בעל דמיון מפותח, לכן אני מסוגל לדמיין איש ימין, בוא נקרא לו מנחם בגין, ציוני לעילא ומתעב קומוניזם מלידה, שמצליח לחוש שהחלום הציוני (אגב על החלום הזה ולא על החלום של שמש העמים שתמיד תיעבתי דיברתי) לא עלה יפה: החלום להקים חברה צודקת למשל. אבל כיוון שאני פרופסור מתנשא מגילמן אני מניח שאני פסול לעדות. הייתי צריך להצהיר שהכל סבבה. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. הכל סבבה, דלית, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר.

      אהבתי

  5. 🙂 יאיר, זוכר שכל החבורה של קווין קוסטנר (הוא הגוויה של אלכס) בילו את הסופ"ש יחד עשרים שנה לאחר הקולג', בחנו את עצמם, מה נהיה מהם: קווין קליין ואישתו גלן קלוז הפכו לבורגנים מהפרברים, אחת אחרת גרושה מתוסכלת, רביעית – רווקה מזקנת שמחפשת מי שיעשה לה ילד. עוד אחד – כוכב טלוויזיה טחון, ווילאם הארט – סוחר סמים , ג'ף גולדבלום החרמן- עיתונאי שופר השלטון. והיתה אחת שלא הגיעה. ובמשפט אחד שולי נאמר עליה, שהיא למעשה היחידה שכן מגשימה את הערכים להם נשבעו כולם לחיות על פיהם. ואתה מן הסתם אוהב את הסרט הזה, ולו משום שפס הקול שלו הוא המגניב ביותר בתולדות הקולנוע 🙂

    אהבתי

  6. אמנם קצת אוף-טופיק, אבל כנראה שצריך לראות עוד פעם את הסרט כדי להיזכר בכל הפרטים. יש את החברה של אלכס, השחקנית מג טילי (שאשתי דמתה לה בעיני כשהכרתי אותה) והדיסק של פס הקול המופלא, שוכן אחר כבוד בסיפריית הדיסקים שלי (וגם אותו לא יזיק לשמוע שוב). תודה על התזכורת הנוסטלגית ומקווה שאת ואביעד תצליחו להגיע עוד בימינו לאיזושהי הסכמה…

    אהבתי

  7. מקסים. כולנו איבדנו את החלומות. האין זו התבגרות?
    ומאידך, שלולית קטנה של שביעות רצון וחיבה השורה סביבנו עשויה חהתפשט ולדבוק באחרות כטיפות שומן במרק, והנה, עשינו את שלנו.

    אהבתי

  8. נוגה ונוגע ללב כ״כ (זה הסתו, הגשם או מה שביניהם?)
    וגם – לא, לא מאוחר מידי.
    ספרי מחזור הם לא יותר מאשר תזכורת לחלומות בוסר בסגנון ״אני ואתה נשנה את העולם״ — על השורה ״יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא…״ בדיעבד הייתי חותמת בעצמי.
    מה שחמוד בהם זה להזכר איך פעם הצבע בשיער (הארוך) היה טבעי, והשיניים בחיוך ההוא עוד היו לבנות (ושלנו)…
    וכל השאר, כמו שאתה ודאי יודע – היסטוריה.
    ועל ההישגים – מה יש לומר? הלוא אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו …

    תכתוב עוד כאלה, הם הכי!!

    אהבתי

  9. זה הסתיו? או אולי האזנה לקולו הנוגה של אייב מונטאן שר את "עלי שלכת"? או אולי תחושת הזמן ועוד לא הספקנו די…והידיעה הברורה שלא נספיק להיות בכל מקום, לקרוא עוד ועוד,לטעום את כל העוגות בפאריס, לשנות את המציאות הפוליטית המחורבנת וזו החברתית הגרועה לא פחות,למצוא עוד ריגושים ועוד..
    זה לא אומר שאפסה כל תקווה הייתי קוראת לזה – התפכחות.וגם זה משהו.
    הדיון שהתפתח כאן היה מרתק בייחוד בשל היותו רגיש ונוגע.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s