פרס ספיר: בשבחי הלא-זוכים

בחודשים האחרונים שימשתי כחבר בוועדת השופטים של פרס ספיר. הקריאה של חבר בוועדה אינה דומה לקריאה רגילה. על פי רוב אדם קורא רק את הספרים שמשכו את עינו; מה שאינו שובה את ליבו בעמודים הראשונים נזנח. שופטים בוועדת פרס קוראים במעין בולמוס כפוי: קריאה מאומצת, מודעת לעצמה, של הרבה מאד ספרים. רק מיעוטם היו קוראים בנסיבות אחרות. רבים מהם לא היו נקראים מכריכה לכריכה. במקום להניח לעצמנו להיסחף בקריאה, היה עלינו לחשוב במהלך הקריאה מה נאמר לעמיתינו: מדוע אנו סבורים שספר מסוים ראוי להיבחר בשלבי השיפוט השונים וספר אחר אינו ראוי? זהו תהליך מאלף ובה בעת מתסכל. בהזדמנות אחרת עוד אכתוב עליו ועל תמונת הספרות העברית שעלתה ממנו. בסופה של הדרך בחרה הוועדה בספר אחד, "הבית אשר נחרב" מאת ראובן נמדר. זהו ספר בעל איכויות יוצאות דופן, ספר חשוב, שעכשיו ידובר בו רבות—ובצדק. דרכו של עולם היא שהזרקור מופנה לזוכה האחד. את הטור הזה אני רוצה להקדיש לארבעת הספרים שלא נבחרו, "בת המקום" מאת לאה איני, "המאחרים" מאת אגור שיף, "לילה ולואיס" מאת חגית גרוסמן ו"טווס בחדר מדרגות" מאת גלית דיסטל אטבריאן.

לאה איני כותבת פרוזה מדויקת, מורכבת וחפה לחלוטין מקלישאות ומחנופה. הספר "בת המקום" מאגד בתוכו שתי נובלות, "בת המקום ו"ספרא". הראשונה היא סיפורה של סמוקי, צעירה אמריקנית שחורה מוגבלת בשכלה שאומצה על ידי זקנה יהודייה. השנייה היא סיפורה של לאה, נערה מבת ים הלומדת בשנות השבעים בתיכון פרטי בצפון תל אביב. הסיפור הראשון רחוק לכאורה לחלוטין מן ההוויה המקומית, שהסיפור השני ספוג בה, אבל שני הסיפורים מתארים בתבונה וברגישות תופעה אחת–הדרך שבה דמויות שהחברה דחקה לשוליים מעצבות מחדש את גורלן באמצעות הדחף ליצור.

אגור שיף מטפל "במאחרים", בהומור ובאירוניה, בקלישאה הישראלית האולטימטיבית—הגבר הישראלי. הלוחם המהולל מיקי כרם נפגע בכדור בראשו במפוארת במלחמותינו, מלחמת ששת הימים, ומגיח מערפילי אובדן ההכרה כלא-גבר. רעייתו, ליאורה, גיבורת הספר מתמודדת עם המתח בין הכעס על העולם המצ'ואיסטי, שבנה את מיקי וגם הרס אותו, לבין הגעגוע לגבר הפגום שמיקי היה בטרם נפגמה גבריותו. שיף מצליח לטפל בדרך מקורית ועמוקה בנושא שהכול לכאורה כבר נאמר עליו.

"לילה ולואיס" של חגית גרוסמן מתחיל כמו רומן רומנטי: גיבוריה, לילה ולואיס, הם תינוקות מגודלים החיים בעולם קסום של אהבה—אהבה זה לזה וליצירה. לתוך העולם הקסום הזה חודרת לאיטה המציאות: תינוקת אינה רק אושר, גם מי שרוצה לחיות חיים רוחניים צריך להתפרנס, פנאי ליצירה הוא מצרך שאפילו אוהבים מתחרים עליו ורבים עליו, למבקרים יש טענות על כך ש"אין מספיק עלילה" בכתיבתה של המספרת. תהליך ההתפכחות מסופר בכישרון גדול (גרוסמן היא גם משוררת מצוינת, בעלת קול ייחודי). יש בספר כוח והומור , ועל אף כל הקשיים, אופטימיות ותקווה.

"טווס בחדר מדרגות" של גלית דיסטל אטבריאן עוסק בחומרים הקשים ביותר—התעללות מינית ורגשית, התפרקות התא המשפחתי והנכויות שהוא מייצר—בברק ובהומור. הגיבורה, איב (אחות לסן וללורן) היא משקיפה שנונה על בני אדם ועל סיטואציות. בעוד הרומן מתגלגל לעבר איזה הפי אנד מנחם, נפרשים לעינינו בחדות יוצאת דופן הגבולות בין נורמלי ללא-נורמלי, בין ידיעה להכחשה ובין ההיבטים הבונים וההרסניים של האהבה.

כמו הספר שזכה בפרס, ארבעת הספרים שלא נבחרו הם ספרים מצוינים. קראו אותם. אני יודע שתיהנו כפי שאנחנו נהנינו.

התפרסם בידיעות אחרונות 28.1.15